כשדיברתי.
הם לא תוהים למה השתיקה נבחרת.
למה היא מקבלת נפח עצום כל כך.
כאילו התנזרתי ממילים עם קולות.
את לא ברקע,
ואין אותך כבר,
והמחזה הזה נגמר.

האורות כבו,
הבמה ריקה מהעיניים שלך,
ואת הולכת לתת לו להזמין אותך לגלידת שוקולד.
שוב אני מסתכלת לתוך המכנסיים,
כאילו מה שלא היה שם מקודם, יגיע משום מקום.
יהיה לי פתאום.

הקפתי בעיגול אדום את העבודה הכי מפרכת שיכולתי למצוא. דרשו
כוח פיזי רב, וכושר גופני, חייב.
אני, שתיזזתי בשבילך מלמעלה למטה שנים, בתקופות, ידעתי איך זה
עומד להיות,
הייתי מוכנה לרוץ, כמה שיותר להפעיל את הרגליים, שזרימת הדם
תתרכז לשם, ולא תפריע מאחורי העיניים. אחרי חודשיים, יש לי על
מה לקלל. רוב הזמן השקט בא מכיווני, הרי, מה כבר יכול לצאת
מהדבר הזה ? אבל בכל בוקר שהכאב בגב מעיר שעתיים לפני השעון,
אני מנצל את הזמן, ויורק החוצה את כל הליחה. לפעמים גם נעמד
מול האסלה, ואז מנסה שוב, לסיים מסכת שינה ראויה, זורק ת'צמי
על השמיכה, ועוצם עיניים. את לא שם. ורק כשאני מתיישב על התחת,
ומריץ אופי, עובר מאחד לאחד, אני קולט שמה שהייתי כשהיית, אני
לא אהיה כבר אף פעם.

וכנראה שכבר לא חשוב לי ממך,
לא יותר מדי,
מה שחבל לי, בעצם, זה עלי.








אני מפחד להסתכל, למצוא אותו שם, אולי מסתכל בחזרה עלי, אולי
בכלל לעבר השמים.
הם מזכירים אותך יותר מדי לאחרונה, וזה נותן לך חיים משל עצמך
בתוך הגוף שלי,
בצורה שעוד לא נמצא לה חיסון, או ריסון. את מתפשטת. אני יכול
להתחנן אליך שתישארי לבושה?
גם ככה הכל בולט... מה שלא יהיה... חצוף כזה, מתגרה.
חלמתי על אויר שיוצא ממך, מחמם לי את הפרצוף, ואז השפתיים שלך
נצמדו לשלי,
אני זוכר שאמרתי שזה לא הגיוני, ובכל זאת המשכתי לחלום.
הייתי מוכן לתת לו להחליף אותי.
שיהיה שם. לשם... או בשם... האהבה.
גם כן, אהבה. מילה שתמיד הפצרתי בי לא להשתמש בה בכתיבה.
איך היא הורסת את הכל. ממש מחרבת את עצמה.
עדיף לדבוק בעוד תיאורים,
שלך,
של הגוף שלך,
של מה את עושה לשלי,
אהבה.
ראית?
זה כמו במקום לכתוב ספר שלם.

אני פורש.
לכתוב, זה לא בשבילי כנראה.
וגם לאהוב אותך זה לא בשבילי,
אבל כשאני לא אוהבת אותך
אני כבר לא יודעת מי ומה אני.