(אין רגע דל)

1.היא

מיום ליום
סביב שולחן הישיבות
(ושולחנות בתי הקפה, ובין קירות ישנים בת"א)
הגבולות ביני לבינך משורטטים בגיר לבן
(כשל ילדים, כשל מתים)
ונמחקים באצבע עדינה, מהוססת.

כף יד וכאב ישן
שיער ותקוות
הורים וכתף.

חזה, שפתיים והמילים המפורשות-
הם שטח מפורז,
נו מנ'ס לנד.

2.את

את צודקת,
אני ברגרסיה.
את בסדר עכשיו (כל אדם כפי יכולתו)
אליי, אלייך (לכל אדם לפי צרכיו)

אני אינני יכול שלא לנטור טינה.

תני לי לחבק אותך.
תני לי לחבק אותך!
צעקי עליי, חבקי אותי.
אני רוצה הכל,
או לפחות לא כלום,
רק לא את השקר הזה
ששמו בינתיים.

3.אני

לוואי שיכולתי לכתוב כאן:
"סגור לרגל שפוצים".

ואולי כן,
אולי כל הרדיפות והמחשבות
הלילות חסרי השינה
והבחורות חסרות הפנים
הנסיעות האינסופיות
והשקט הכפוי-
קירות הולכים ונבנים, הולכים ונהרסים,
אולי יש כאן כיוון (כוונה?)

אולי אפרוץ כפרפר מתוך גולם
אבהיק שלל צבעי
ארפרף אל כולן, אל כולם,
אגלה את צופכם
אפרה אתכם.

ושוב, אני
זה לא אני.

4. כולכם, כולכן

ולפעמים,
רק התחושה       עור מול עור
של גב כף ידי המכוסה בשלמות בכף יד אחרת
ללא מילים
די בה.