אני זוכר אותך.
עומד שם בצד, מביט בעיניים חלולות ממעמקי הברדס שלך ומחכה.
תמיד שקט, במין שלווה עילאית ובאדישות מוחלטת.
החיוך, זה מה שחרוט אצלי בזיכרון, החיוך.. מן חצי חיוך, כזה
שמראה על ביטחון עצמי מוחלט, על שליטה מלאה.
הו, כן, אתה אף פעם לא דואג. למה שתדאג? הרי תמיד תשיג את
מבוקשך, בסופו של דבר אנשים יבואו אליך- אתה אפילו לא צריך
להתאמץ!

כן, אני זוכר אותך, עומד שם ליד דלת, מביט על אחי ששכב במיטה
לידי.
אמא בכתה ואפילו אבא התייפח בשקט, אבל הם לא הבחינו בך- אף אחד
לא הבחין.. רק אני.
אף פעם לא סלחתי לך על שלקחת את האח שלי.
הכאב היה בלתי נסבל ואמא לא חזרה להיות עצמה מאז אותו לילה,
רציתי לצעוק עליך, רציתי לשאול- למה?
למה לקחת אותו? למה אתה עושה את זה לאמא שלי, אבל אתה כבר לא
היית שם. אתה כבר הלכת עם אחי לתוך החשיכה ולא העפת אפילו מבט
אחד לאחור.
ימים חלפו וכל יום חולף אמא התכנסה יותר בתוך עצמה, לא אוכלת,
לא מדברת ואני הצטערתי על שנתתי לך ללכת בלי לשאול שאלות, בלי
לקבל תשובות שאותם הייתי יכול לתת לאימי.

ביום השביעי הגעת שוב, אבא ישב תשוש לצד מיטת אימי, לא מגולח
ומוכתם שחורים תחת לעיניו הכבדות, אני ישבתי לצידו וראיתי אותך
מגיע.
הבטת בי עם החיוך המחורבן הזה שלך ובעצלתיים התכופפת למיטה
ולקחת את אמא שלי. את אמא שלי!!!
רציתי כל כך לקום ולעצור אותך אבל הרגשתי כאילו אני ממוסמר
לריצפה.
רציתי לצעוק לאבא שיקום ויעזור לאמא אבל דמעות חנקו את גרוני.
ואתה חייכת את אותו חיוך מקפיא והתרחקת אל תוך החשיכה..
"מתה מלב שבור", אמר הרופא, לב שבור.. אבל אני ידעתי את האמת,
אני ראיתי איך אתה באת ולקחת את אמא שלי.

היה זה הפעם הראשונה בה ראיתי את אבא שלי ממש בוכה, הוא ישב
במטבח על הריצפה, ראשו שעון על הכיסא ומירר בבכי.
לא יכולתי לשאת את זה. אבא, שהיה כל כך חזק תמיד, אבא, שתמיד
החזיק אותנו ביחד עם זיק של שמחה וחיים בעיניים עכשיו ישב על
הרצפה ובכה בקול רם.
הרגשתי שאני נחנק מבפנים, דמעות הציפו אותי והכל הטשטש מול
עיניי, אבל לא יכולתי לבכות.
הייתי צריך להיות חזק, חזק בשביל אבא, אז לא בכיתי.
אפילו בלילות הקשים בהם היה קם מוכה דמעות והזיות שאמא קוראת
לו.
אפילו כשעמדנו מול הקבר הטרי של אמא, לא בכיתי.
אפילו לא כשקברנו אותו מספר ימים אחר כך לא בכיתי.
אבל אתה לא באת בשביל אבא שלי..
אתה חיכית לו על המדרכה ליד הבניין שלנו, הוא כבר קפץ אליך.

ולי? לי לא היה יותר כלום, שום רצון, שום רגש מלבד יאוש עמוק
וכעס.
כעס על עצמי, כעס עליך, אתה לקחת את אמא שלי, אתה לקחת את אבא
שלי ואתה לקחת את אחי.
ומה איתי? למה אתה לא בא לקחת אותי, יא בן זונה, למה?!?
למה השארת אותי מאחור לבד? אין לי כלום, גם הכאב כבר נגמר,
למה אתה עושה לי את זה?
למה לא לקחת אותי במקום את אחי, הוא היה כל כך צעיר ויפה, תמיד
עם חיוך מלאכי יפה על פניו ושמח, כולם כל כך אהבו אותו בגן..

החלטתי, אם אתה לא בא אלי, אני אבוא אליך!
יש בניו יורק מקום, מעין מצוק שמתחתיו יש סלעים גדולים והגלים
נשברים עליו.
מקום יפה, במיוחד בגלל שמולך נמצא פסל החירות של ארצות הברית,
הסמל המובהק של שלום ותקוה.
איזו אירוניה זו תהיה לבוא אליך משם.
כמעט יום שלם עמדתי שם, חתיכת חרא, ואתה לא באת!
הייתי שם, מוכן לקפוץ.. נזכר בכל אותם רגעים טובים שהיו לי עם
המשפחה שלי- המשפחה שאתה לקחת לי.. ומתכונן לקפוץ ואתה לא
באת.
עמדתי שם לבד ובעיני רוחי שלושת זוגות העיניים הכי יפות בעולם,
בוהה במשך כמה שעות בפסל החירות.
ואז, לעת ערב, ירדתי מהסלע שעליו עמדתי והלכתי.
אם לא באת בשבילי זה אומר שעדיין יש תקוה, וגם אם אני כואב
וכועס התאבדות אינה הפתרון.
עלי  לחיות, אם לא למען עצמי אז למען זכרם של בני משפחתי,
מחיתי דמעה שזלגה מבלי משים והחלטתי בלב קצת יותר שלם לבקש את
עזרת חברים עם עבודה ותמיכה ולחזור לחיות חיים בריאים, חיים
אותם אקדיש לתמיכה לכל אלה שסבלו אי פעם בחייהם.
אולי אם אוכל לעזור להם הדבר ימלא קצת את החור שנותר לי בלב.
לראשונה מזה הרבה זמן- בחרתי בחיים.



יומיים אחר כך, התחלתי לעבוד, חבר סידר לי לעבוד איתו במשרד
בתור פקיד.
אומנם התפקיד לא הכי יוקרתי בעולם אבל הכסף לא רע, ובנינו, מתי
תבוא לי עוד הזדמנות לעבוד עם חבר בבניינים הכי גבוהים בניו
יורק-  הנוף נהדר מהקומה השמונים ושש של בנייני התאומים...