באמצע שום מקום מצפים מאיתנו למצוא את ה"שאלות", להמשך של הכל.
יש רצון שנתפתח, שנגדל, אבל יש כאלו שעומדים בצד ורואים את
עצמם קטנים עם הזמן. היה לי פעם מורה מדהים שאמר לנו כל שיעור:
"זה רק כשלומדים הרבה מבינים עד כמה שמעט נדע, ושאת הרוב לעולם
לא נדע." ובאמת, לעולם לא אדע את התשובה לשאלה הכי גדולה בחיי.
כרגע.
למה?
ההבנה מה מאחורי שאלה זו תהיה תמיד ההבנה שלכל אחד יש המשך
ללמה שלו. יש כאלו שישאלו לסיבת האכזריות, יש כאלו שישאלו
לסיבת הרחמים. יש ישיתהו עד שארית ימיהם לסיבת האלוהות, ויש
שיתהו על הדברים הפשוטים.
אני רק אבקש מעצמי לקבל. הייתי רוצה להיות אחת מחסרי השאלות.
כל יום אני חולמת להיות אחת מחסרי השאלות, חייהם הפשוטים
קוסמים לי בהרבה מחיי מלאי התמיהה. "הדשא בצד השני תמיד ירוק
יותר", אבל פשוט ושקט יותר. שקט זה כל שאבקש.

so u think u tell haven from hell...""
הדואליות המדהימה בכל דבר ביקום היא שגורמת לשאלות לצוץ. אותה
דואליות שמתלווה לכל שימחה ולכל עצב. אפילו התקופה המאושרת
בחיי, שזכורה לי, הייתה מהולה בהמון עצב. עצב ותהיות על התחתית
שאנחת בה בסוף תקופה מאושרת זו. כשתקופה זו נסתיימה התחתית
שאליה הגעתי הייתה התחתית הכי נמוכה בחיי עד כה. אבל האור לא
יכול להתקיים בלי הצל, והנקודה הכי בהירה בציור מחוזקת ע"י
הנקודה הכי כהה ועמוקה בו.
אבל מי אמר שצריך לשאוף רק לשמחה, לעצבות יש יופי ייחודי משלה.
יופי, עומק, תהיות, מחשבות שאורכות לילות שלמים. לעצב מתלווה
גם הצורך בלצבור חוויות חדשות וניסיון. בעתות משבר ינסה האדם
למצוא כל דרך לצאת מהמשבר, ועל כן ינסה כל דרך אפשרית המוצעת
לו. בחיפוש, בניסיון, טמון היופי האמיתי של העצבות.
לעומת זאת יש אלו המקבלים את העצבות ומעדיפים אותה, אלו יראו
רק את הרע שבעצבות ולא יהיו פתוחים להתנסויות. אלו גם ישקעו
בעצבותם ולא יראו מולם את נקודת האור שיש בצד נקודת החושך. על
אלו רק אומר: חבל.

הדואליות הזו נמשכת לאורך זמן ממושך. במקום שהוא גן עדן הוא גם
הגהנום. חוסר היכולת שלי להיות מאורגנת כרגע, משגע לי את השכל.
כל דבר קטן אני חושבת שאני עושה באיכות גרועה למדי. אני גם לא
רגילה להתלבש בצורה בה אני לבושה, וזה גורם לי להרגיש לא
אמיתית, לא אני. אני מרגישה רוב הזמן חסרת תועלת ואני לא רגילה
להרגיש ככה, זה משגע אותי.
מצד שני... השקט במקום, היופי שלו, כל האנשים הנפלאים כאן.
האפשרויות התמונות במקום. כל יום הוא משהו מעניין וחדש וזה
גורם לי להרגשה טובה, לכיף. יש תמיד מה לעשות, וזה תמיד טוב,
כי בחוסר מעש אני משתגעת. נאמר כי בטלה היא מקור כל רוע, ואולי
זה נכון, בטלה גורמת לשעמום. שעמום גורם לרצון לעשות דברים שהם
מעבר לדברים יום יומיים. זה מוביל לכל מיני עשיית שטויות של
נוער, ובעולם החיצוני זה גורם לבעיות סמים ופשעים קטנים.
היופי במקום זה עוצר נשימה כל פעם מחדש, כמה שהוא פסטורלי. כמה
שהוא מטעה. מעבר לרכס ההרים יש גבול פעיל ביותר. הכפרים בסביבה
יכולים להוות סיכון. דגש על היכולים, כרגע הם לא מהווים סיכון.
יש המון מה לעשות והמקום נראה יותר טוב כל יום. וזה יפה, וזה
גורם לכולם להרגיש טוב. גם החיוכים על הפרצופים של כולם הוא
מראה מלבב. מראה מדהים. נדיר.

החיוכים מותמרים במהירות לפרצופים זעופים. חוסר שינה, עומס
יתר, לחץ, חוסר הפרטיות... כל אחד מתלונן על אותם הדברים. וזה
נראה לי כמו גורם מאחד במקום כל שהוא, אך אותו הגורם הוא
המפלג. אם אדם ייתן לאמוציונליות שבו לשלוט הרי הוא יהיה אדם
אירציונלי ולא יוכל להתקיים בחברה, והרי אם אדם יהיה אך ורק
רציונלי הרי שהוא בלתי אנושי. אך איזו אנושיות אפשר למצוא כאן?
המקום בו אין אחד המכיר את רעהו? המקום בו לקחו את כל אחד
מאיתנו מהדברים הכי בסיסיים בהווי של כל אחד מאיתנו. הרי ידוע
כי במסגרת קבועה האדם מסתדר ביותר קלות. בגלל זה קשה לעבור
דירה. אבל כאן זה לעבור לחיים אחרים לחלוטין! חיים שבכל שניה
אני חושבת פעמיים על יכולתי לחיות אותם.

אחרי בילוי של שבת ראשונה עם הבלתי מוכרים הגעתי למסקנה כי
יופי נסתר נמצא בכל, וכי אפילו במקום נידח זה יש את המקום
לפורקן, המקום לכעס, המקום לתבונה והכי חשוב... המקום בשבילי.