באצבעותיך עינוגים צרבת,
מכווה בעלות.
בשפתיך הטבעת ברכות
לחיי משמעות.
גופך חרט בי סימנים,
צפונותיהם עימי,
קעקע כבלים,
שרק ביכולתך להתיר.
התכת, יצקת לתבנית,
עיצבת, וחתמת שמך.
הותרת בדד,
יצירת אמנות,
עירומה מול קהל,
אהבתנו
לאור זרקורים הפקרת.
מתפוררת לרסיסים.
אולי זו לא אשמתך.
אולי הייתה זו
עייפות החומר.
(יולי 2000) |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.