רצינו כל-כך.
הכל יכולנו להפוך באהבה, בחוסר-ההגדרה, בהוויה המאוחדת.
לילה אחד יכול היה לצרוב אותנו על שמיים צהובים.
חוסר-הוודאות בו שטנו, זה שלא דרש מאיתנו דבר, שידע להעניק את
הרגעים הכי יפים. לילות של זיכרונות וחיוך מסופק, עדין כמתחייב
לשמור את שלוות פנייך במוחי. תמונת חדר מאפיר, ורק שתינו
נשארות בצבע, ראשי בין חזך לכתפך, ידך מלטפת את שיערי ברוגע,
ושתיקה, לא שתיקת-מבוכה, לא שתיקת-מתח, וגם ללא שאלות פנימיות.
שתיקה של ההנאה האחרונה מהרגעים שיסתיימו מיד, כשדמות מציאותית
תחזיר אותנו למקום כפייתי.
חבל שאין חופש.
ועם היעלמותך, נותר געגוע יפה; צבוע בלבן, מחכה לבאות בסבלנות,
אך כששלפת בפתאומיות את החרטה המוסוות בהרהור... ואז מה אם
רצינו כל-כך.
עוד לילות רבים תיצרבי בי כמו שמיים פקועים.