אני זוכרת בפולין בתקופת הפחד והאימה. אני זוכרת צרחות של
ילדים אשר נאלצים להתמודד עם המוות עוד לפני שהתמודדו עם
החיים. אני זוכרת את אווירת הפחד התמידית אשר אפפה אותנו ואת
הרעד בבטן כאשר נשמעו דפיקות בדלת. אני זוכרת שכשבאו החיילים
הלבושים בשחור לקחת את אבא ואמא. מויינקה החזיק לי את היד כדי
שלא אפחד, ובאמת כשהחזקתי למויינקה את היד לא פחדתי. אפילו
כשהעלו אותנו על הקרונות לא פחדתי, כי החזקתי למויינקה את היד.
גם כשעמדנו בכניסה למחנה וראינו עגלות מלאות בגופות מצולקות
בצלקות המלחמה בדרכן למשרפות, לא פחדתי כי החזקתי למויינקה את
היד. זה מפתיע איך מגע יד אדם קרוב יכול להרגיע את הנפש. עד
היום הזה אני מחזיקה את היד של מויינקה איתי... ואני לא
מפחדת. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.