"אז מה? אתה מגביל אותי ליום אחד?" שאלתי בקול רועד.
הוא שתק.
"החבר הכי טוב שלי ואתה נותן לי רק יום אחד!" אני חושבת
שצרחתי. "איזה מן חבר אתה? יום אחד?"
הוא שתק.
"אתה בכלל החבר הכי טוב שלי?" שאלתי, מנסה להירגע. היה לי
ברור שעכשיו הוא יפתח את הפה ויגיד לי משהו שיחזיר לי את
היכולת לנשום. כי כרגע, עד כמה שאני ידעתי, חירחרתי ללא
אוויר.
אבל הוא שתק.
ואני קמתי ממקומי, המחנק עודנו שם, ובלי מילה הסתובבתי ויצאתי
מבית הקפה האפלולי.
והוא שתק.
אור אחר הצהריים מסנוור היכה בי. וכאילו מישהו אוחז בגרוני
בכח מונע ממני לנשום.
איזו בגידה! כזה דבר מעולם לא חוויתי. החבר הכי טוב שלי,
מכחיש. מכחיש את היותו החבר הכי טוב שלי לטובת איזו פרחה
מקומית שמחר הוא כבר יחליף אותה.
אילו רק ידע את האמת אולי עוד הייתי יכולה עכשיו לנשום.
אבל המחנק אוחז אותי, ואין סיכוי שבעולם שאני אשפיל את עצמי
ואחזור לספר לו. לא מגיע לו! הוא לא שווה את זה, הבוגד!
ועם אותו מחנק ועיניים מסונוורות, ועם כמו זרם מים ענקי שזורם
כנגדי הכרחתי את עצמי להתרחק מאותו בית קפה אומלל בו מצאתי את
מותי.
אותו היום אמנם פגשתי את אבנר, שנהיה החבר החדש הכי טוב שלי,
ועם הזמן גם המאהב היקר שלי, ובאיזשהו של גם האהוב שלי,
ומתישהו כשלא כל כך שמתי לב גם בעלי, וקצת אחר כך גם אביהן של
בנותיי המקסימות, אבל זה גם היה היום בו מת בי משהו עמוק,
שהשאיר בי חלל לא קטן.
אותו היום, בו נידונתי לחיות בלי אוויר למשך שאר ימי חיי
בגללו, היה יום מקולל בשבילי. כל שנה הספדתי את עצמי באותו
היום.
זה אחד הדברים הנוראים ביותר, להספיד את עצמך ולהעמיד פנים
שהחיים ממשיכים, ושעסקים כרגיל.
שנאתי כל רגע. אבנר היה רגע הקלה, כך גם הבנות. אך לאותו מקום
ארור לא התקרבתי שנית מעולם.
או שכך קיוויתי שיקרה.
אך רצה המקרה (מה זה מקרה?) ועשר שנים אחר כך, בדיוק, אותו
היום היה יום ההספד השנתי שלי, הייתי צריכה להגיע לאיזשהו
ראיון עבודה. בלי לחשוב עליתי על האוטובוס, ושאלתי את הנהג
היכן אני צריכה לרדת, הוא אמר לי עוד כמה תחנות, ואני ספרתי.
1 מעניין איפה זה.
2 קצת מוכר לי האיזור הזה.
3 אני מכירה את החנות הזאת.
4 הייתי פה עם...
5 אני לא רוצה לרדת.
"גברת! זאת התחנה!" צעק הנהג "גברת, זאתי בצעיף האדום, זאת
התחנה שלך!" אמר שוב וחיכה שאני ארד.
"כן, תודה..." לחשתי בצרידות.
קיוויתי שאולי אפשר יהיה להגיע לבניין בדרך עוקפת בלי להיתקל
בבית הקפה, אבל לא יכולתי, הקפה הזה, היה אותו בית קפה שהייתי
צריכה (כבר אמרתי מקרה?).
חשתי את צריבת הדמעות בעיני ככל שהתקרבתי לבניין. זכרונות
מרים קשרתי למקום הזה. רציתי לשכוח אותו. ושרוף את המקום עד
יסוד, שלא ישאר זכר לבגידה הכואבת.
ושוב הייתי בכניסה לאותו קפה מפורסם, הפעם עיניי מסונוורות
מדמעות.
דמות ישבה קרוב לכניסה. לא ראיתי אותה בגלל הדמעות.
אצבעותיו ריפרפו על אצבעותיי כדי למשוך את תשומת ליבי.
העפתי מבט, וראיתי אותו, לו נשמתי הייתה נשימתי נעתקת בבת
אחת.
"שבי!" אמר, קולו המצווה העיר בי זכרונות כה כאובים ונשכחים.
וכמו כלב הנזכר באדונו הישן, התיישבתי.
הוא נראה כל כך זקן. כל כך חולה.
"אני מצטער." אמר.
שתקתי. מה זה עוזר לי עכשיו? הרהרתי.
"את זוכרת?" שאל והחווה סביבו על בית הקפה.
הנהנתי קלושות, איך יכל אפילו לחשוב שאשכח?
"אני מצטער, את סולחת?"
שתקתי.
הוא הבין. "אני גוסס עכשיו." אמר בהשלמה "אני עומד למות"
שתקתי.
"אני רק רוצה שתסלחי לי, שתביני איזה דפוק הייתי."
כל כך הרבה יש לי לומר לך, שאתה לא היית מדמיין, אבל שתקתי.
"תגידי משהו, רק מילה. רק כן או לא, משהו..."
לא יכולתי. אין מילים בפי.
הוא קם, נעמד בכניסה, השמש החזקה מסנוורת אותו, הוא כיסה את
ראשו הקירח בכובע מצחיה מגוחך, שכמעט ופרצתי בצחוק.
זה לפחות היה שווה? שאלתי מבפנים.
והוא, כמו שמע. "עזבתי אותה אחרי שבוע, את יודעת... סתם
קנאית. הצטערתי עלייך..."
מן תחושת ניצחון קיננה בי, מן נקמה מתוקה.
"את יודעת שרק אותך אני אהבתי, נכון?"
אז איפה היית עד עכשיו?
"היי שלום אהובה שלי, ד"ש לאבנר ולבנות."
ופתאום נשמתי! לראשונה מזה 10 שנים נשמתי. פרץ אוויר קריר
ומתוק נכנס לראותיי, והעיף את האבק הרב שהצטבר שם.
כשהרמתי את ראשי הוא נעלם, ראיתי אותו הולך בצד השני של
הרחוב.
נשמתי נשימה עמוקה, עמוקה.
ויצאתי לאוויר הערב הקריר, יצאתי לחפש תחנת אוטובוס חזרה,
בקצה הרחוב ראיתי אמבולנס, ומסביבו קהל סקרנים. התקרבתי קצת,
ומהמרחק הרב שבו עמדתי ראיתי שהוא מביט בי, בין חובש למשנהו,
מציצות עיניו השובבות לשעבר, הדהויות כיום.
"רק תגידי שאת סולחת..." לחשו שפתיו.
הסתובבתי לאיטי ועליתי בשלווה במעלה הרחוב.
כל צעד, נשימה עמוקה.