התעוררתי בבהלה. היום הזה שהתחיל רע נגמר בסיוט. ניסיתי להסדיר
את נשימתי ולהרגיע את הלמות ליבי. האור החיוור שהסתנן מבעד
לחרכי התריס הבהיר לי ששעת בוקר מוקדמת והצצתי בשעון הקיר כדי
לבדוק כמה. כמעט חמש. יום חדש מתחיל ונראה שהוא הולך להיות
גרוע יותר מקודמו.
מה הבהיל אותי כל כך? ניסיתי לשחזר את החלום.
אנשי מכירות התדפקו על דלתי בזה אחר זה. כל אחד מפחיד יותר
מקודמו ונחוש יותר במטרתו. אני מסרבת וסוגרת את הדלת ושוב
צלצול. האחרון שבהם, חייך אלי בפה מלא שיניים מרקיבות ואמר ללא
קול: "רק תטעמי, מותק. זה כל כך טעים". ואני צעקתי: "לא!"
והתעוררתי.
יצאתי מהמיטה והלכתי למטבח. התחלתי לחטט במגירות אולי אמצא
משהו. "את דוחה", אמרתי לעצמי בתעוב. "מגעילה וחסרת עמוד שדרה.
לא מסוגלת לקבל החלטה ולעמוד בה". אתמול בערב שוב החלטתי שלא
אגע בזה יותר. עשיתי סדר וזרקתי הכל. וכדי שלא יקרה מה שקורה
עכשיו לקחתי את השקית וירדתי איתה לחדר הזבל. שם רוקנתי את
התכולה בתוך הפח.
אולי נשאר איזה פירור, חשבתי לעצמי.
אבל כמובן שלא נשאר. הייתי יסודית, כמו תמיד. בדיוק כמו שאני
לא יכולה להפסיק כשאני מתחילה.
הגוף שלי התחיל לרעוד וחיבקתי את עצמי, מנסה להרגע. המכולת
עדיין סגורה וחוץ מזה, אני אתגבר. קפה חם ומתוק יכול לשפר את
ההרגשה.
הכנתי קפה. ישבתי בסלון עם הספל ביד והבטתי בשמיים החיוורים
שהופכים אט אט לתכולים. אני אהיה חזקה, הבטחתי לעצמי. זה רק
היום הראשון ואני יכולה. אני אתקלח ואתארגן ואסע לעבודה ואצליח
להתגבר.

בדרך לעבודה שחזרתי את הפגישה האחרונה עם הפסיכולוג שלי. כרגיל
אני דיברתי והוא שתק. אבל המסקנות שהגעתי אליהן בעזרת ההכוונה
שלו היו שאני מכורה ללא ספק. אני מחביאה, אני גונבת, אני
עצבנית אם אני לא מקבלת מנה בזמן. בדיוק כמו סם. ואין ספק שזה
גם התחיל לתת את אותותיו במראה שלי. אם לא הייתי הולכת לחדר
כושר, מי יודע איך הייתי נראית. בגלל זה אני מתבודדת. אין לי
חבר. אני מסתתרת מהעולם וגם מעצמי. אם אני שונאת את עצמי, מי
יכול לאהוב אותי. ברור שהייתי חייבת להפסיק, ועכשיו.
הידיים שלי רעדו על ההגה. בקושי הצלחתי להחנות את הרכב ישר.
המחסור נתן את אותותיו, ואני כעסתי על כולם. ראשי כאב והרגשתי
אומללה ואבודה.

לקראת הצהריים צלצל הטלפון הסלולרי שלי ואני נבחתי עליו: "כן!"

זאת היתה ענת. היא סיפרה לי שהיא מייחצנת מקום חדש ואני חייבת
לבוא. זה בדיוק המקום בשבילי. לא שאלתי אפילו למה. לקחתי את
התיק ונסעתי לפי ההוראות שקיבלתי.
ברנרד נקרא המקום וענת חיכתה לי בכניסה כמו שהבטיחה. כבר
בכניסה הכה בי הריח וברכיי פקו.
"אני לא יכולה להכנס לכאן", לחשתי, "אסור לי, אני בגמילה".
"בגמילה?" ענת צחקה. "ברנרד הוא איש המקצוע הכי טוב בארץ, את
חייבת לטעום. את החברה היחידה שנשארה לי שלא עושה חשבון ומרשה
לעצמה. אל תתחילי גם את".
"ותראי איך אני נראית", התרסתי בפניה.
"את נראית נפלא, כמו שאישה יפיפיה צריכה להיראות", סובבתי את
ראשי לעבר הקול וראיתי גבר עם כובע לבן לראשו, מתבונן בי
בעיניים נעימות ומלאות הערכה.
"ברנרד", אפשר היה לשמוע את הצחקוק בקולה של ענת. "זאת יעל,
חברה שלי, סיפרתי לך עליה".
"בואו, שבו, תטעמו כמה דברים חדשים", אמר ברנרד והושיט לי את
ידו.
"לא", אמרתי בקול חלוש אבל ברנרד התעלם מדברי והוביל אותי
לשולחן.

ענת הלכה לצידי, והחיוך שלה אמר לי שהיחצנות של המקום היתה
עניין שולי בכל העסק הזה. ברנרד אמר, "תפתחי את הפה". הרגשתי
שהתנגדות תהיה חסרת טעם. אני אהיה שמנה ומגעילה ומלאה פצעים
בפנים ואף אחד לא יאהב אותי אבל יהיה לי טעים. עצמתי עיניים
ופתחתי את הפה. נגסתי בקלילות בשיניי וטעם מופלא התפשט לי בפה.
הרגשתי איך גלי עונג זורמים בגופי כשהטראפל האלוהי ביותר
שטעמתי בימי חיי מתגלגל על לשוני.

פקחתי את עיני והבטתי בברנרד. הוא מצידו הסתכל בי במבט משתאה.
"את מדהימה, אף פעם לא ראיתי מישהי אוכלת ככה טראפל שאני
הכנתי".
"אני מכורה לשוקולד", אמרתי בשקט, "טראפל אלוהי או שוקולד פרה,
זה לא משנה לי כשאני מוכרחה שוקולד. אני מתנהגת כמו משוגעת,
אני כועסת, אני מחביאה שוקולד בכל מיני מקומות, אני גונבת
שוקולד מהאחיינים שלי ואני נהיית שמנה. היום התחלתי גמילה ואתה
הרסת את זה, אבל אני לא מצטערת. זכיתי לטעום טראפל אלוהי, כזה
שטועמים רק פעם בחיים וזה שווה הכל".
ברנרד שתק לרגע. הבטתי מסביב וראיתי את ענת מדברת עם אחד
המלצרים. "טוב", אמרתי, "אני חושבת שהגיע הזמן ללכת". ללכת
לקיוסק ולקנות מספיק שוקולד פרה שיהיה לי גם לסוף השבוע ששוב
אבלה לבד, ואתעב את עצמי יותר ויותר עם כל קוביה שאכניס לפה.

"יש עוד כמה דברים שאני רוצה שתטעמי", ברנרד אחז בידי ולא נתן
לי לקום. "את לא נוגעת יותר בשוקולד פרה. לך מגיע רק טראפל'ס
שאני עשיתי במו ידי. ואת חייבת לטעום את השוקולטה, את תאהבי את
זאת בטעם שוקו מוקה, אני יודע. ואין לך מה לדאוג, אם תאכלי רק
שוקולד שעושים באהבה כמו זה שאני עושה, אז הלב שלך יהיה מלא
אפילו מהטראפל הכי קטן".
להפתעתי הרגשתי פתאום שהוא צודק. לא רציתי שוקולד פרה, לא
רציתי שברנרד יעזוב לי את היד. רציתי שימשיך ויסתכל בי בעיניו
המדהימות ויקח אותי בזרועותיו ו...
"בואי, ניכנס למטבח ואני אראה לך איך אני מכין בשבילך טראפל
מושלם, את תבחרי את הטעמים". הלכתי אחריו והרגשתי שאני מרחפת.
ברנרד לקח אותי לארץ הפלאות ואני ידעתי שאני לא חולמת.


============================================
נכתב לסדנה ה-55 סדנת ההתמכרות
אפשר למצוא כאן פרטים:
http://stage.co.il/forum/read.php?f=13&i=15567&t=15567&v=t