[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שחר אור
/
עפרוני על חוט

Wilt thou be gone? It is not yet near day;
It was the nightingale, and not the lark,
That pierced the fearful hollow of thine ear;
Nightly she sings on yond pomegranate-tree:
Believe me, love, it was the nightingale.

It was the lark, the herald of the morn,
No nightingale: look, love, what envious streaks
Do lace the severing clouds in yonder east;
Night's candles are burnt out, and jocund day
Stands tiptoe on the misty mountain tops.
I must be gone and live, or stay and die.

שרון קטע את קריאתו, הניח אצבע מסמנת על המקום שבו עצר, ונשם
עמוקות. הקטע הקצר הזה תמיד גורם לו לחוויה מופלאה, לחוש את
הקשר האמיץ שלו עם העולם והזמן, להרגיש חי עד קצות שערותיו. יש
שיקראו לזה התפעמות.

שיר המשיכה בקול שקט את הנימה בה קרא, מתרגמת כאילו לעצמה.
הכבר תלך? עוד לא הפציע השחר,
קול הזמיר, לא קול העפרוני,
בקע את אזנך המתחלחלת.
על עץ הרימון הוא מזמר כל לילה:
בטח בי, אהובי, היה זה הזמיר.

לא הזמיר כי אם כרוז הבוקר,
העפרוני הוא: ראי אהובתי, קנאת פסים
עוטרת ענני הנזירות בפאתי מזרח,
נרות הלילה דעכו, ובוקר מתרונן
על קצה בהונותיו מציץ מהררי ערפיל.
אם אפרד אוסיף לחיות, אם אשאר אמות.

לגמה מעט מספל התה הריחני שבידה, מתענגת על שאריות מנטה ויסמין
שבתוכו, ושאלה: "למה לדעתך הם מתכוונים?"

הוא עיקם מעט את פרצופו. למה תמיד היא צריכה לנתח, למה תמיד
היא רוצה לדעת בדיוק למה הכוונה. למה היא לא יכולה פשוט לזרום
עם המלים, לתת למשמעות שלהן לחדור לה אל הורידים. כחכח מעט
בגרונו: "היא אומרת לו שיישאר למרות שהבוקר כבר עולה. היא מדמה
לשמוע את הזמיר, במקום שבו העפרוני קורא. הוא מציאותי יותר,
ויודע שהכל כבר נגמר".

הכל כבר נגמר, את מבינה? הכל כבר נגמר. אני לא יכול יותר. אני
עפיפון צבעוני, ואת חונקת אותי עם החבל הזה, אני צריך לעוף
גבוה, לרחף רחוק להתחבר לציפורים, להתמכר להבלים, ואת חונקת
אותי עם החבל הזה. אני מוכרח לנשום את הרוח, לטעום את הגלים,
להתנפץ על הסלעים, ואת חונקת אותי עם החבל הזה. אני רוצה לנסוק
מעלה, לנגוע בשמש, להנתך בחומה ולהתמזג איתה, להתפרק לאלפי
רסיסים בתאוותי, ואת חונקת אותי עם החבל הזה. את שם עם שתי
הרגליים על האדמה: תחתכי את החוט, או שתחתכי לי את הורידים, את
חונקת אותי עם החבל הזה.

"שרון, הכל בסדר?" שיר הסתכלה עליו במבט מודאג, והוא התעורר
משרעפיו. "כן, אני בסדר, פשוט הקריאה הזו מוציאה אותי
מהאיפוס". וגם הנסיון שלך לרדת לשורשיו של כל דבר, הוסיף
לעצמו. לא ניתן לשים תג על כל חפץ, לא לכל שאלה ישנה תשובה,
העולם אינו מושלם, ויש דברים שלמים מזוגיות שבורה.  

"תשמעי, אני לא מתנגד לקרוא את המחזה בקול רם. את יודעת עד כמה
אני אוהב את שייקספיר. קשה לי עם הניתוח.. " הוא עצר בעצמו.
הרי התחייב לשתף פעולה, ולנסות כמיטב יכולתו להציל את היחד
שביניהם, ואת הערב הזה שיר בחרה לבלות בקריאה. זכותה. שוב כחכח
בגרונו: "ומה  את חושבת שהם אומרים?"

שיר הסתכלה עליו, יושב לרגליה. על אצבעותיו העצבניות הממוללות
את דפי הספר, בבקשן תעסוקה. למה הוא לא יכול להרגע לשניה,
ולהתענג על הקיים. תמיד הוא נמשך אל המשימה הבאה, תמיד חי
בעתיד, אף פעם לא מסוגל לשבת רגע על זרי הדפנה, תמיד הוא מוצא
את הקוץ שידקור אותו ויגרום לו לרוץ קדימה.

משתרגים, צצה ועלתה המלה במוחה. לאט לאט עיצבו זה את זו. שיר
חשבה על זה כעל שני שיחים שגדלו בתוך כד משותף. לאחר זמן שורשי
שניהם ממלאים את כל תכולת הכד, ואין יודע מי הוא מי. משלימים
אחד את השני, מהווים תמיכה זה לזה, בלתי ניתנים להפרדה. במו
ידיו לש אותה, במו פיו הפיח בה רוח. ונעלם לפתע. טביעות
האצבעות עוד נותרו על גופה, על נשמתה, אך הכייר, היכן הוא?

אצבעותיו המבקשות למולה הציפו כמו מנטרה את כאבה: באצבעותיך
עינוגים צרבת, מכווה בעלות. בשפתיך הטבעת ברכות לחיי משמעות.
גופך חרט בי סימנים, צפונותיהם עימי. קעקע כבלים, שרק ביכולתך
להתיר. התכת, יצקת לתבנית, עיצבת, וחתמת שמך. הותרת בדד יצירת
אמנות. עירומה מול קהל, אהבתנו, לאור זרקורים הפקרת. מתפוררת
לרסיסים, אולי זו לא אשמתך, אולי הייתה זו עייפות החומר.

היא החזירה את עצמה במאמץ להווה. הערב הוא הערב שלה, היא זו
שבחרה את היצירה הזו לקריאה, והיוצר שלה איתה, נכון לכל שתבקש.
"אני חושבת שהיא מנסה להגיד לו שהיא אוהבת אותו יותר מכל דבר
בעולם. שהאהבה שלהם יכולה לשנות את המציאות. היא מאמינה שהמלים
שלה יכולות לשנות מציאות, ולקבוע את מסלול חייהם. היא מאמינה
שהאהבה שלהם חזקה יותר מהאמת, אפילו יותר מהשמש העומדת לזרוח".


חשבה עוד רגע, והמשיכה "הוא רואה את היחסים ביניהם כדבר המעטר
את חשרת העננים, את שנאתם החשוכה של משפחותיהם המקנאות, והשחר
המתרונן מהווה מבחינתו המשך מושלם ללילה ענוג".

שרון שתק. חשב מה הוא יכול לענות לפירוש כזה. לכל דבר יש סוף,
גם ללילה הכי מענג, גם למערכת היחסים הכי מספקת בעולם, גם
לאהבה הכי מופלאה מעולם. והשמש, עם כל הצער, זרוח תזרח בעיתה.
"את זוכרת שבסוף שניהם מתים? את חושבת שזה הפתרון הנכון?
הרצוי?"

שיר הרגישה את חמתה ניצתת. "אתה תמיד חייב להביא הכל
לקיצוניות. אצלך או שהאהבה ביניהם בוערת עד כלות הנשמה, או שהם
מתים. החיים הם לא דרמה יוונית, ולא מחזה שייקספירי. מותר
לראות גם גוונים של אפור". היא הליטה פניה בידיה, וניסתה לעצור
את ההתפרצות. ידעה שבכך היא מרחיקה אותו. הוא מחפש רציונליות,
גישה שקולה ובריאה לחיים. כל קריאה כזו מנתבת אותו לנמל אחר.
אבל היא כל כך רצתה לחבק אותו, להתלות על צווארו, וללחוש לו
אהבה.

אתה לא חייב לומר את שלוש המלים האלה. אני ואתה, לא טובים
במלים. אתה לא מוכרח, לעשות איתי אהבה, כל יום, כל היום. כל
אחד והקצב שלו. אתה לא צריך לתמוך, לעודד, להיות תמיד לצדי.
אני הרי ילדה גדולה. אבל אני זקוקה לך. רק מדי פעם. לליטוף קל,
למגע עין, אף באף לאות שלום. זה מספיק לי. איתך אני יכולה הכל.
בלעדיך- השמים נופלים, והרעם סוחף אותי לבורות ישימון וציה,
ורק עזניות סביבי, ורחמים אין.

שרון קם, משאיר את הספר פתוח על הספה ליד שיר. ניגש אל החלון,
ועמד ליד הוילון המתנופף ברוח. בחוץ הלילה פיזר אור כתום של
פנסים לאורך השבילים, אויר הלילה התחיל לשאת עימו שביב של הקלה
בחום, ונפש אדם לא נראתה. לא, החיים הם לא דרמה שייקספירית,
אבל הם כל כך קצרים. אסור לבזבז אותם על ניתוח, על שהות. צריך
לטעום אותם, לחיות אותם במלאות, להסחף איתם עד כלות הנשימה, עד
כלות הנפש, לנצל כל רגע. אבל איך יסביר לה, והיא אינה מקשיבה.
לפעמים נדמה לו שהשפה שבה הם מדברים אינה זהה.

הוא שם לב לאצבעות שלו מקלידות באוויר, ועצר בהן. כל כך מתגעגע
לרשת. כבר יומיים שהוא מנותק, על פי בקשתה, ונפשו זועקת לבדוק
מה קורה. העולם הזה הפך כל כך מציאותי בשבילו, החברים שלו כל
כך יותר חיים מאשר אלו שאיתם נתקל ברחוב או בעבודה. הסביבה כה
שלמה ומושלמת. אני רוצה לחזור לשם, זעק לעצמו, רק לכמה דקות,
רק לבדוק מי חיפש אותי ו..

"הבטחת שלא" שמע את שיר עונה, ונוכח שאמר את המשפט בקול רם.
"הבטחת שתנסה לחזור אל המציאות, שתעשה נסיון כן לשנות". זה כל
כך לא הוגן, אילו היית משקיע בי עשירית מן המאמץ, החלק השבעים
שבלהט, מאית מן היצירתיות שאתה משלשל לרשת, הייתה אהבתנו
פורחת, והיינו כחולמים.

אני לא עומד בזה, נכשלתי בנסיון, אני מכור וזהו, עכשיו אני
רוצה את המחשב שלי בחזרה. רצה ולא אמר. אני אוהב אותך, אבל את
לא מספיקה לי, אני רוצה עוד. אני רוצה את האדרנלין שבמרדף, את
הניצוצות שבהתנגשות, את העוצמה שבאה מהחיכוך שבהתנגדות. לחזור
אליך שלם יותר, אוהב יותר אחרי שהתנסיתי באחר, בשונה. רצה ולא
אמר.

"בואי נמשיך". עזב את מקומו ליד החלון, וחזר אל הספר, להמשיך
מהמקום בו נעצר.

אם אפרד אוסיף לחיות, אם אשאר אמות.




הקטע המצוטט הוא הסצנה החמישית מתוך המערכה השלישית במחזה
רומיאו ויוליה של ויליאם שייקספיר.
התרגום הרעוע שלי הוא, בהסתמך על רפאל אליעז.

(אוגוסט 2000)







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני יודע קונג
פו, טאקוונדו,
קראטה, ועוד כמה
מילים ביפנית...


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/10/00 14:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שחר אור

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה