עוד לילה בלי שינה. לאחיך הקטן יש סיוטים בלילה. שוב המכשפות
יוצאות משיח הפטוניות ומנסות להפוך אותו לחציל. קשה להיות בן
שש. את חושדת שאין ממש אשמה בעציצים, והכל נובע מהאיומים של אח
מס' 7 להרכיב לו דלעת במקום ראש. גם להיות בגיל תשע זה לא הדבר
הקל ביותר בעולם.

בזמן הכנת הכריכים לכנופיה את מהרהרת לך. בהתחלה בשלווה על
הפריחה והאביב, ואחר-כך בעצבנות על השיחה שהייתה לך אתמול
בלילה.

את לא צריכה להתחתן עם מישהו, רק בגלל שהוא רוצה להתחתן איתך.

את מנסה להסביר את זה לאמא שלך.

ולא, גיל 21 הוא לא גיל מבוגר מידי, מאיזה כיוון שלא יסתכלו על
זה.

את מסתכלת על אמא שלך. בת ארבעים בקושי. הידיים מחוספסות
והפנים חרוצות קמטים. גם הידיים שלך לא הכי חלקות. את רועדת.

"את תהי מאושרת, תראי איך אחרי החתונה החיים שלך יהיו קלים".
"מאושרת כמוך? שגם לי יהיו שקים שחורים מתחת לעיניים מרוב
בכי?", את נושכת את הלשון. הבטחת לעצמך עשרות פעמים לא לפגוע
בה כך.

"הוא הנסיך אחרי הכל. אם הוא רוצה להתחתן איתך, אין לך ממש
ברירה, וגם לנו".

יופי. שוב יש לך אחריות על שמונת התפלצים הקטנים, שעדיין
בלילות סערה קוראים לך בטעות 'אמא'.

בלית ברירה את מסכימה לעיסקה. את הולכת לארמון, חלק מכספי
המיסים של המחוז הולכים למשפחה. אך בכל זאת יש חיוך קטן בזוית
העין, הבטחה לעצמך- למלך הבא לא יהיה יורש. על גופתך המתה.