זו לא אהבה, זה סוג של קביעות.
אלה לא פרפרים בבטן, אין התכווצויות בלב,
יש סוג של שלווה, ביטחון שקט, ידיעה,
שעם האדם הזה אוכל לחיות את שארית חיי.

לפעמים,
אני עוד מוצאת את עצמי תוהה אם יש לי סיכוי אם מישהו,
משהו מזדמן, משיכה רגעית
אבל אחרי רגע קצר,
הוא שוב בליבי
מכסה על הכל,
חזק מכל הרגשות האחרים.

אולי לא אוכל להיות אתו,
עדיין אינני מרגישה שאוכל להיות לו נאמנה,
אבל בעוד יום, אולי בעוד יומיים
בעוד אינסוף זמן,
לבסוף רק הוא מכולם יישאר איתי,
בנשמתי
האחד.

ודווקא הוא, מכולם,
שכבר היה בכף ידי בעבר,
כשנזכרתי לסגור אותה,
כבר פרח.

ועכשיו, הוא מעופף בין הפרחים הרבים בשדה,
צופם מתוק משלי,
צבעיהם עזים וגבעולם חזק ויציב
ואני, מה אוכל להציע לו מלבד בדידותי המרה,
חיוך מנחם והבטחה להיות שם בשבילו מתי שרק יבקש?
מה עוד,
מלבד הבטחה בת חלוף שמעולם לא פגשתי מישהו כמוהו?
אולי בעוד שנה או יותר,
אחדל מלכמוה אליו, ארצה לפרוח ולחפש את מזלי בשדות זרים.
אך עכשיו,
ברגעים אלה לפחות, למרות כל הצביטות הקטנות שיש לי בראותי
אחרים,
החולפות ונטולות המשמעות -
הוא תמיד איתי, כל הזמן במחשבותי
ואני אומרת כעת בלב שלם,
הייתי נותנת לו הכל.