תמיד כשאתה בא הביתה מסריח ומלוכלך, אתה מוצא אותי שכובה על
הספה עם חיוך ועיניים גדולות וריקניות. אתה זורק לי הערה על
השמלה האדומה שאני לובשת כל הזמן, למרות שאני יודעת ללא ספק
שאתה פעם אהבת לראות אותי לבושה בה. מחייך למראה העגילים
הזהובים שקנית לי לפני שנה וחצי בשוק, כי אתה אוהב את ריח
ההמון שנדבק בהם. וכשאתה יורד למטה במבטך אתה שם לב לנעליי
השטוחות ומחבק אותי חזק כי אתה יודע שלמרות שאני אוהבת עקבים,
אני רק רוצה לרצות את הגבר שלי, ואם הוא חושב שאפילו בעידן
החדש נשים צריכות להיות נמוכות מגברים אני רק ממהרת להסכים.
העגבניות האדומות עם הפלפל הירוק וסם האהבה מתבשלים על האש כבר
זמן מה, ואתה לוקח לך מנה גדושה מכך. העיניים שלך מזוגגות לרגע
ואז אתה חוזר למציאות, מספר על איש נוסף שעצבן אותך בעבודה
ואיך הכלכלה של היום שווה לאפס לעומת הכלכלה של פעם. אתה מחזיק
את המזלג שלך חזק, כאילו אתה לא רוצה לאבד אותו, למרות ששנינו
יודעים שאתה רק מתאפק מלתת לי את מה שמגיע לי. אחרי שסיימת אתה
זורק את הצלחת לכיור ומתיישב בספה, ואני לידך, שכובה באותה
תנוחה ועדיין מסתכלת עליך.
לפעמים אני רוצה להכות אותך ממש חזק או רק לצרוח כדי שתשים לב
אליי ושתביט למה נהפכתי. לשאול למה לעזאזל אתה בכלל לא שם לב
אליי כמו פעם ואם אתה חושב עליי ועל הרגעים היפים שהיו לנו.
ענן המחשבה הזה נקטע תמיד כשאתה מבקש שתייה או צורח לטלוויזיה
שיעבירו את הכדור המחורבן.
מוזר, תמיד חשבתי שלימדו אותך לתת כבוד למתים.