באותו היום הלכתי ברחוב.סתם עוד יום רגיל,עוד יום של עיר מלאה
בפקקים,עשן וצעקות.שוב הלכנו לנו כל המושלמים ברחוב ובתוכנו
שוב נרקבנו.כולנו היינו שם,כל המושלמים מעמידי הפנים.כולנו
הלכנו ברחוב כמו בכל יום ושמענו את הדפיקות על דופן המוח שלנו
שהודיעו שאוטוטו מגיע הרגע.כל מעמידי הפנים עמדו אל מול אותה
האמת הכואבת,ניפוץ השלמות והחזרה הקדושה של אותה האמת.
בתור אותה מושלמת גם אני חשתי את הכאב המתפשט.לאט לאט,כמו כל
אותם המושלמים התרוקנתי ולא נותר ממני אלא אותו צל חסר רגשות
שנשאר מכולנו.הרגשות המזוייפים נשאבו,ולא היו רגשות אחרים,אז
כמו כולם נשארתי חלולה.כמו כל העדר המושלם שהלכתי שבי אחריו
נותרתי בודדה.באמצע העיר כולם התהלכו כחסרי חיים,כן,היו אלה
אותם מושלמים שעתה עם בואה הקדוש והטהור של האמת הפכו לחלולים
שמתחת לשכבות. |
