שוב, גם היום אני צריכה
שותה כוסית או שתיים,הולכת,
נזהרת שלא ליפול מהעקבים הענקיים שהביאו לי,
לעזאזל למה הם חושבים שאנחנו יכולות לסבול כל דבר?
למה אנחנו צריכות להסיר שיער מכל חלקי גופינו והם נשארים כמו
קופים?
למה אנחנו צריכות ללכת עם עקבי "ענק" בכדי להראות תמיד סקסיות
בשבילהם?
למה אנחנו צריכות להתאפר בכדי שהם יאהבו אותנו והם בכלל לא
טורחים להסתכל במראה כשהם קמים בבוקר?
למה תמיד אנחנו צריכות ללכת עם הבגדים הקטנים, הצמודים, והלא
נוחים האלה שרק אנורקסיות נכנסות אליהם כדי שהם יהיו מרוצים
ואנחנו כביכול נרגיש טוב?
למה? למה? למה?
בכלליות השאלה שהכי מטרידה אותי היא..."למה העולם מסריח?"
ובכן... נענו לי כמה תשובות אך אף אחת מהן לא סיפקה אותי.
הוא מסריח, כי ככה אנחנו גרמנו לו שיהיה, וזה רבותי, מסריח
באמת!
אני יודעת שאני לא נשמעת שפויה במיוחד, סביר להניח שזה בגלל
האלכוהול.
מה שהכי אני לא מבינה איך לא אכפת להם שאני אעלה על הבמה
שיכורה, אמרו לי
"שיכורה, לא שיכורה, זה לא משנה, רק תהיי סקסית"
מה אני עז?
כוס עמאק הכתמתי את השימלה הזאת,
שימלה אדומה עם מחסוף שכמותו לא ראיתי מעולם, מרגישה כמו
בובות ראווה בחנות זולה של ביגדי זונות.
שומעת שקוראים את שמי ויודעת שהגיע הזמן לעלות, אחרי הכל
"ההצגה חייבת להימשך".
שומעת את קריאות הכל ואת מחיאות הכפיים הסוערות של כמה גברים
מסריחים שיכורים שמסתכלים עלי בחצי עין פתוחה.
בהתחלה תמיד קשה,
אחרי שאתה מתחיל אתה לא רוצה להפסיק.
היא תמיד אמרה לי: כשאת שם, בכל מקום אשר תהיי, תמיד תהיי
הכוכבית, ותתני את כל כולך וכבשי את לב הקהל" אישה חכמה היא
הייתה אימי.
רק חבל שהקהל שלי לא ממש היה קהל, הוא רק הסתכל על הגוף שלי
ולא היה מזיז לו גם אם הייתי מזייפת..
אל תחשבו לרגע, שכל זה  חלף לידי וכאילו לא הרגשתי שום דבר שם
בפנים, רק חיכיתי לה, לאותה הזדמנות שתבוא באחד הימים ותגשים
את חלומי הגדול.
אבל צריך להתעורר ולהריח את הזבל נכון? והכל מתרקב לו שם
בפנים...
באותו לילה גורלי כביכול נתתי את אחת מהופעותיי הטובות ביותר
וממש באמצע הקטע שאני הכי אוהבת,באמצע הריחוף שלי, כנראה שבאמת
איבדתי את דרכי ולא מצאתי את הקרקע לנחות עליה שוב.
אכן החיים מסריחים, אבל רבותיי אין לכם מושג איך זה המוות...
וגם לא אגלה לכם.
לא רוצה להרוס, נחמד לי פה לשבת ולראות אתכם מנסים בכל כוחכם
להגשים חלומות .

זכרו, לעולם לא מאוחר מידי...