היא הילדה שעומדת כל יום במרפסת,
זאת שמתבוננת בכלב הנובח,
בחתול המילל, בציפור המצייצת... היא
זאת עם העיניים הנוגות
העיניים הכהות והשחורות שמשתקף בהם ניצוץ
כוכבים שכזה...

זאת שגרה בבית הלבן והגדול בפינה...
זאת שיוצאת כל לילה החוצה למרפסת
שיערה הגלי והזהוב זוהר ובוהק תחת ירח וכובים במרום
אני כל יום בערב הולך לישון ושם שעון לחצות...
ובשקט בשקט שאיש לא ישמע מציץ מהחלון שפונה לפינה

מודה אני כי התאהבתי בה המהרגע הראשון.
היא נראתה כמו מלאך באפלה שלבוש בכותונת לבנה
היא... היא זאת שאיש לא יודע מי היא, מה שמה...
ואז כל ערב בשתיים עשרה ושלושים היא מתפוגגת לתוך הלילה הקסום

אמא, שאלתי, איך זה קורה... אמא הסתכלה אלי בדאגה כי אני
כבר ילד גדול ולא קטן וחשבה שאני משוגע ושלחה אותי לטיפול
פסכיאטרי. שנים אני בטיפול ועכשיו אני כבר נער מתבגר
ועדיין אני רואה אותה בחלום חושבת ומתבוננת בעיניים נוגות על
הכלב הנובח, החתול המילל, והציפור המצייצת... היא