לא הייתי ער לעובדה שלא החלפתי את הפיג'מה שלי, שאינה אלא
חולצת ומכנסי גטקעס, עד שכבר ירדתי מהטרמפ שקישונה סיפקה לי.
היא אמורה הייתה לאסוף אותי בתוך שעתיים מרגע ירידתי.
  הלכתי לאורך הרחוב הראשי שהייה כמעט שומם עקב השעה המוקדמת.
הבחנתי בשן-הארי מתקדמת לעברי ממרחק. עז היה רצוני לפגוש אותה.
אולם החלטתי שבלבוש שכזה מוטב שאמנע מכל מפגש. לכן פניתי לעבר
הגנים וקיוויתי לעבור דרכם מבלי שיבחינו בי.
    המשכתי ללכת עד שהגעתי למחוז סיני נידח. באחת מחצרות
הבתים הבחנתי באשה. ניגשתי אליה והסברתי לה את מצבי בתקווה
שתספק לי ביגוד הולם. האישה הכניסה אותי לביתה למען אפגוש את
בעלה. ויען בעלה: "אין בביתי מלבוש שאוכל לתת לך, אך אקחך
למקום בו תוכל לרכוש לך מלבוש.". ואז האיש המציא שתי מזוודות
והחל אורז לתוכן בגדים ומצרכים למיניהם. הוא ביקש שאחתום על
כמה מסמכים ואז שלף חותמת גדולה וחתם עליהם בעצמו. "אלה
אישורים מהממשלה. אם רוצים לצאת החוצה- חותמים.", דברי האיש.
  כשסיים לארוז ולחתום ולהתעטף באין ספור שכבות ביקש שאגרור
את אחת המזוודות ואת השניה גרר הוא. יצאנו מביתו והמשכנו ללכת
עד קצה הרחוב והגענו אל ביתה המט לנפול של הרוכלת הזקנה. האישה
רבצה על מיטה בפתח ביתה ותחת שמיכתה שמרה על חפצי הרוכלות שלה.
"מה רצונך הר גררררררינג?" שאלה, וכתשובה שלף האיש שטר של מאה
יואן, נופף בו מול חוטמה ואז מסר לה השטר ואמר: "לאדון שלצדי
דרוש מלבוש ראוי, הבי לו ממיטב מרכולתך."   ותען: "מלבוש?!,
מלבוש מהוא אאההה?" "מלבוש הוא בגד, בגד זה בד שהתקינו אותו כך
שניתן יהיה ללבשו. בד זה אריג, ואריג הוא שטי וערב של חוטים
עשויים סיבים, שאינם אלא אבן, אכן כן, מרה."
  כששמעה דברי האדון נפלו פניה של הזקנה. חשבה בליבה: "מלבוש
הוא אבן?! אנשים לובשים אבן?! אנשים לובשים אבן כחלזונות אשר
אוכלים את עורי ומלקים את דמי!" ותאמר: אנשים עוטים אבן?! לא
טוב הדבר בעיניי. לא טוב הדבר בעיניי." ומנחיריה קלחו בועות
ריריות ירוקות שעה שנפחה את נשמתה.
  וברגע מותה נשרו שריונות האבן של החלזונות אשר סעדו את עור
הזקנה ולגמו דמה והם נותרו חשופים לתחלואי העולם, על כן נקרא
שמם חשופית. ובצר להם על שריונם שעבר ואינו, מפרישים החשופיות
את ריריות גופם ומקוננים מרה.