ולמה בעצם כל זה קורה לנו?
זאת שאלה שלא לי התשובה עליה

"מה שקורה, קורה", אמרתי לה
והפניתי את פניי אל עבר השקיעה
"ואם אני רוצה שמשהו יקרה, באמת רוצה, באמת באמת רוצה?"
"אם הוא יקרה, מה טוב. ואם לא? אין דבר שניתן לעשות כנגד זה.
מה למשל את רוצה?"
"אני רוצה שתנשק אותי"
"כפי שאמרתי, אם זה יקרה, מה טוב. ואם לא, כנראה שזה פשוט לא
היה אמור להיות ככה."

אבל זה לא משהו שהאמנתי בו.
זאת היא מנטרה שאני משנן לעצמי מפאת עצלנותי. אין לי כוח לעשות
כלום עם עצמי, אין לי כוח לקום לשנות, אם כי הרצון קיים, ולכן
אני משכנע את עצמי שאין בידי דבר לעשותו. לא מכיוון שאין לי
סיכוי, אלא מכיוון שאין לי כוח, אני מתייאש.

ובעודי משוכנע לגמרי בצדקתי, שהייתה כמובן טעות אחת גדולה,
פניתי אליה ואמרתי לה, שאם ברצונה להתנשק עמי, שתנשק אותי, כי
אני מאמין באי עשייה, ובציפייה לדברים שיבואו.
והיא נישקה אותי. ואני הרגשתי, שזה לא משהו שהתרחש כך סתם, אלא
שלנשיקה הזאת הייתה משמעות, שזאת הייתה נשיקה שסימלה משהו.
ונהייתי עייף. או אז, כשלא ידעתי מה לעשות, כי הדבר בו רציתי
יותר מכל באותו רגע היה ללכת לישון, אבל עם זאת הדבר האחרון
שרציתי באותו רגע היה להתרחק ממנה, הכה בי הפתרון. וכי מה יותר
פשוט מזה? לתת לדברים שצריכים לקרות שיקרו, אך בו בעת לכוון
אותם כך שיקרו בדרך שאני רוצה שיקרו. ובדרך זאת אני גם לא צריך
להתאמץ על מנת לגרום לדברים לקרות שלא לפי דרכו של העולם, אך
באותו זמן אני מכוון אותם בלא מאמץ כך שיקרו לפי רצוני. וכך
אני נשאר נאמן לעצלנותי ולאינטרסים האחרים שלי בו זמנית.
אז הלכנו לישון. מחובקים. ובלילה ההוא ישנתי כמו שלא ישנתי כל
חיי. שינה עמוקה, רגועה. שינה מלאה ונכונה. וקמתי בטוח בעצמי,
ומלא מרץ. ונתתי לה לישון, וקמתי, ושתפתי פנים, ושתיתי כוס
קפה, והכנתי לה ארוחת בוקר, והגשתי לה אותה למיטה, לאחר שהערתי
אותה בנשיקה.
ואת חיינו חיינו מאז ביחד, מאושרים, לא נותנים לחיים להפריע
לנו.
לא היה דבר רע שהתרחש בינינו. מלבד אותו סיפור עצוב עם החתול,
אבל זה כבר לא קשור לנושא, אולי כי גם עליו התגברנו..

חבל רק שהסיפור הזה דמיוני הוא. מאושר אני לא יכול להגיד
שאני, לפחות לא בלי לשקר.