שנה עברה , שנה בדיוק מאז אותו היום שהודיעו לי שנהרגת.
אני עוד זוכרת את הריח באוויר שהיה באותו היום. כולם בכו ,אמא
שלך זעקה מכאב , אנחנו עמדנו ליד קיברך , עם המדים , מדוגמים
,כל הסמלים עלינו , מצוחצחים ומסודרים , זקופים ועם הכומתה על
הראש.עמדתי שם מעל הקבר שלך ,לא זזתי , לא הזזתי את עיניי
מהארון שבו היית מונח ,
היה קשה לי להבין שאתה שוכב שם , שאתה שם בפנים ללא כל רוח
חיים.לא האמנתי שלא אראה אותך שוב , שלא אריח את הבושם שלך בכל
פעם שתחלוף על פניי, שלא אראה אותך מבולגן כשאתה מגיע באיחור
לתידרוך של משמרת בוקר, שלא תתחרה איתי על כל דבר , שלא נתערב
על כל דבר קטן , שלא נבלה בסופי שבוע יחדיו ושלא נשב ונדבר
למשך שעות יחדיו.
חברייך נשאו נאום פרידה ויבבו על הבמה ולי , לי נאמר שאסור
לבכות , שאני צריכה להוות דוגמא ,
שאנחנו חיילים , ושלא צריכים לראות אותנו בוכים.
ואז לבסוף זה הגיע , מטח הכבוד.
החיילים , החברים שלנו הרימו את נישקם לשמיים וירו ,הירי
הראשון הזיז את עיניי מהארון קבורה , הסיט אותן לכיוון הנשקים,
פתאום התחלתי לדמיין אותך , לדמיין אותך ברגעייך האחרונים ,
מה קרה?
מה השתבש?
איך , איך דווקא אתה נפצעת?
מה הרגשת ?
האם כאב לך?
למה לא ראית אותם מתקרבים אליכם?

נהרגת במקום , כדור אחד בראש , כדור אחד זה מה שלקח אותך
מהעולם.
הכל עלה לי, כל התחושות, כל הפחדים, כל הכאב, הכל.
נבהלתי , נלחצתי , התחלתי להיחנק להישבר.
פרצתי בבכי , לא היה אכפת לי , לא יכולתי , כשהוריד אותך לאדמה
, הבנתי אני לא אראה אותך לעד ,
שאני נפרדת ממך. לא , לא אני לא רוצה להגיד שלום , לא מוכנה
לוותר עלייך , לא מסכימה.
בכיתי כל כך , בכי חרישי  , רק דמעות אין סופיות שזלגו , דמעה
אחת רודפת אחרי השניה , כמעט ומשיגה אותה . התקרבתי למקום
קבורתך, ריח האדמה היה כל כך חריף , הבכי היה כל כך מר וצורב,
הושטתי את ידי לערמת החול ומלאתי את כף ידי בחול , הזזתי את
ידי אל מעל ארונך , ושיחררתי את אחיזתי מהחול , גרגירי החול
פשוט חמקו מבין אצבעותי , התפזרו , כמה מהם שטו להם עם הרוח ,
כמה נפלו על הארון וכמה גרגירים ספורים נדבקו לי לעור.
בדיוק כמוך , חלק ממך קבור פה באדמה , חלק נוסף נשאר באוויר ,
נלקח על כנפי הרוח וחלק ממך נשאר עליי , נדבק , נחרט על עורי.

"אל מלא רחמים..." קול הרב העביר בי צמרמורת , כבר לא יכולתי
יותר , כולם צעקו , צרחו .. ואני , אני נשארתי בשלי , בוכה
בשתיקה.
הצדעתי לעברך , שפתיי רעדו ועניי כבר שרפו, "שלום" אמרתי בלחש
והלכתי.
והנה עכשיו אחרי שנה אני כאן שוב , מעל קיברך , רק אני ומשפחתך
וכמה חברים , נשכחת , כבר כל כך מהר, רק שנה עברה וכבר אף אחד
לא מרגיש בחיסרונך.
אני מתגעגעת אלייך, אני מצטערת , מצטערת שנשארת רק שם שחקוק על
מצבה,רק שם שנרשם ביומן "הנופלים" , רק זיכרון עמום, רק תמונה
בלי סיפור חיים.
התכופפתי לקיברך ונשקתי למצבה , הרגשי את קור האבן בשפתיי,
התייפחתי, יבבתי, לא שחכתי, לא!!.
אני לא אתן לך להישכח , אני אמשיך את קיומך , אני אמשיך לספר
את החוויות שלנו,
לא אשכח את הזמנים שלנו.
אני מבטיחה לך ,
לא אתן לך להיות עוד שם זר על אבן יקרה ,
לא ארשה את זה ......
כל עוד נשמתי בי אתה תחייה בתוכי.
אני מבטיחה!!!

מוקדש לאדם שאיבדתי ,
חבר , חייל  ומקור הערצה.
תמיד אתגעגע אלייך ותמיד אזכור אותך , תנוח על משכבך.