" לאיפה הגענו... לשום מקום...
בסוף תגור בבית מבטון... ואלוהים ישכיב אותך לישון..."
אז  דוגרי מה הטעם להמשיך?
איזה סיבה יש להתעורר בבוקר  כשלשום דבר כבר אין טעם...
שהכל ניראה אותו הדבר... ואכור אף יותר מהבוקר הקודם...
כשבמילא הסוף מתקרב אז למה לא לקחת לידינו את הבחירה איך
ומתי...

קמתי הבוקר... ותהיתי למה?!
לא הבנתי מה זה נותן לי... ואני לא מחפשת אינטרס, אני מחפשת
קצת אושר... אי בטוחה שכמוני גם כולם ההבדל היחיד הוא שאני
נואשת אליו
רף החיוכים שלי מתכווץ,
הרי במידה ואחיה בעוד מספר שנים אני יעדיף קמתי צחוק בזוויות
העיניים כמו של אמא... לא קמטי זעף והבעה...
אבל משום מה תחושת המוות הזאת כל הזמן אופפת אותי... כאילו אני
לא אגיע לגיל. כאילו הכל עומד להסתיים.

למרות שכמעט לא הספקתי כלום חוויתי הרבה ועדיין יש עוד הרבה
שאני רוצה לגלות, הרבה שאני רוצה לחוות, מלא דברים שאני רוצה
לנסות והרבה מקומות שאני רוצה לראות.

ואין לי כלום ויש לי כל כך הרבה להפסיד...

"אז לאיפה הגענו... לשומקום
                                לשום מקום"