מרחוק נשמע קול מנגינה. זה היה לילה על כפר הנוער. הוא הלך
בשביל בין שתי הקבוצות. היו מלאן כוכבים בשמיים, כל כוכב סוד.
כשהוא בן 16 כל העתיד פרוש לפניו כמו גלימה שחורה. האהבות שעוד
יאהב, ההישגים שעוד ישיג. רק שהייתה לו פחית של בירה פושרת
שהביא אתו מהבית. והייתה לו חפיסת סיגריות שקנה בצרכניה. בעל
הצרכניה היה מוכר אותה לחניכים מתחת לשולחן. היה לו מצית
חד-פעמי בצבע שחור מבריק. והיו לו את החלומות שלו. חלומות
שיתנו לו להמריא ולהרגיש בן-חורין. הוא הסתכל באורות שבחלונות
הקבוצה המקבילה לכיוונה הלך. באיזה שהוא מקום שם נמצאת הנערה
שאהב. נערה ג'ינג'ית יפיפייה ששמה עידית. לא היה לו מושג למה
אהב אותה, והוא לא שאל. הוא רק ידע שבינתיים היא שם והוא פה.
והירח היה מלא, רווי חלב. מתפוצץ מתשוקה והורמונים. הימים אמרו
לו שיהיה בסדר, אך גם כך הוא חי את הרגע. הוא ירד מהשביל
והתחיל לעקוף את הקבוצה המקבילה. הוא היה בתול. מי יודע מתי
יעשה את זה, מי יודע עד כמה זה יהיה מיוחד, מי יודע עם מי.
מימין פעיות פרות. הוא הגיע אל מאחורי הקבוצה המקבילה וראה
שאין שם איש. משם ירד לשדה שם עמדה בקתת לבני בטון ששימשה
לאחסון כלי עבודה. סבכת פח כיסתה על פיתחה. היה שם ארגז פלסטיק
מלוכלך בבוץ יבש. והיה שדה, והיו שמיים, וכוכבים, וירח. והייתה
את אהבתו. לילה אבוד בתוך האור. הוא ישב על ארגז הפלסטיק וגמע
את הלילה. אז פתח את פחית הבירה ולגם שלוק קטן. -מה יהיה
איתי?- חשב. הוא פתח את חפיסת הסיגריות, הוציא סיגריה אחת
יפיפייה, והניח אותה בין שפתיו. אז לקח את המצית השחור והצית
אותה, שואף לתפוס את האש. העשן התאבך מבין שפתיו והתפזר אל
הלילה. היה שקט. רק מרחוק קול של מנגינה. הוא שאף שוב,
באיטיות, את עשן הסיגריה, ופלט אותו לאוויר. אז לגם שלוק גדול
מהבירה הפושרת. אם היו תופסים אותו מעשן. אם היו תופסים אותו
שותה. מה כישף אותו אצל עידית? הייתה לה חיוניות שקטה, בוטחת.
היו לה עיניים שהסתירו משהו. תווי פנייה היו נקיים. הליכה עצלה
ובוטחת. מיעטה לדבר על עצמה. הייתה הג'ינג'ית היחידה שהוא
הכיר. הנערה היחידה שאהב. ועכשיו, בלב הכאוס של החיים, מה
נשאר? שמיים פתוחים שחורים. חשכה. בירה טובה. סיגריה. כל מה
שהנפש זקוקה לו. וגם מוסיקה רחוקה, מוסיקת ריקודים. זה הרגע בו
הוא חי באמת.    

כך עברו להם כעשר דקות. הוא נהנה מהרגע. הוא לקח את הכול. ואז
נשמעו צעדים יורדים בשביל הקטן והלא סלול אל השדה. הוא נירתע.
אסף במהירות את הבירה וחפיסת הסיגריות והלך במהירות להתחבאות
מאחורי הקיר השמאלי של הבקתה. רגע אחרי שעמד שם ניזכר ששכח את
המצית. טוב, נו. זה יכול להיות של כל אחד. כשעמד שם בחושך שמע
קול צעדים בעפר במקום בו ישב. הן דשדשו רגע, הלכו רגע פה רגע
שם, ואז נדמו. הוא לא חשב ש-מי שנמצא שם הלך. הוא חשב שהוא
עומד שם. הוא חיכה כשתי דקות בהם לא שמע שום רחש. רק קול
המנגינה הרחוקה. אולי האיש הלך? אולי הוא לא שמע אותו הולך?
ומי זה בכלל? הוא הכיר את רוב האנשים בכפר, רוב אנשי הצוות.
הוא החליט לחכות עוד קצת. והוא חיכה עוד כדקה, אך לא נשמע כל
קול. הוא החליט להציץ. הוא הלך צעד צעד, בצעדים קלים וחרישיים
כשל חתול, אל הקצה של הבקתה. שם כלא את נשימתו והציץ אל הפינה
בה ישב. לרגע הוא נדהם, ואתם בטח ניחשתם. זו הייתה היא, עידית.
יושבת על ארגז הפלסטיק עליו ישב לפני פחות מחמש דקות. פנייה אל
השדה. מהרהרת. רצינית. כה יפה. הוא לא רצה להשמיע קול. זה היה
חיזיון. מי ידע שגם היא מבקשת רגעים של בדידות בפינה הזו?
ייתכן כבר הייתה כאן. ייתכן היא באה לכאן כל ערב שניים, וכאן
מלקטת את הוויתה. הוא ראה אותה מסתכלת סביבה בפיזור דעת, ואז
מבטה נתקל במשהו. היא גוחנת מעט ומרימה את זה, וליבו צוהל
כשהוא רואה שזה המצית שלו, אותו שכח. מלבני. שחור. היא מסתכלת
בו רגע ומנסה להדליק. להבה כתומה כצבע שיערה נוצצת בראש המצית.
היא מסתכלת בה ומכבה. אז מביטה אל השדה. משחקת באצבעותיה
במצית. מגלגלת אותו ביניהם. ואז בהיסח דעת היא מדליקה, מכבה.
מדליקה, מכבה. והוא חושב: על מה את חושבת, יקרה שלי? הוא עמד
כך, מציץ, כשתי דקות. לא היה אכפת לו אם תראה אותו פתאום. ואז
חשב: מה הוא עומד פה כמו מרגל? עד מתי יעמוד פה? זמן  לצאת.
זמן להתעמת עם כל מה שיקרה. הוא יוצא בצעדים מבוישים. חיוך
כבוש על שפתותיו. והיא לשמע הרחש מסיטה ראשה אליו בבהלה,
בעיניים מורחבות. "זה רק אני." הוא אומר. "גיא!" היא אומרת,
דריכות בקולה. "מה אתה עושה שם?" "שמעתי אותך והתחבאתי כי
חשבתי שזה אחד המדריכים, אולי. יש לי בירה וסיגריות." הוא
הגביה אותם מעט בידיו כדי שתראה אותם. "לא רציתי שיראו אותי עם
זה." "אתה עומד שם מאז שבאתי?" "כן. פחדתי להציץ ולראות מי זה.
אבל הצצתי וראיתי שזו את." היא הסתכלה בו רגע. "זו המצית שלך?"
היא הרימה אותה מול פנייה כדי להראות לו. "כן." אמר. היא
הסתכלה בו עוד רגע ואז אמרה בחיוך של שותפה לחטא: "אתה יכול
להביא לי סיגריה?" "כן. בטח." הוא הוציא סיגריה אחת מהחפיסה
והושיט לה אותה. היא לקחה אותה, רצינית, כאילו היא לוקחת לפחות
אקסטזי. הניחה אותה בין שפתיה והציתה עם המצית שלו. אז הוציאה
אותה מבין שפתיה, שיחררה עשן, והושיטה לו את המצית שלו בשתיקה.
הוא לקח אותו. היא הסתכלה סביבה וראתה עוד ארגז פלסטיק ליד
הקיר. "קח ת'ארגז הזה." אמרה. "בוא. שב." הוא הסתכל עלייה
באהבה שאותה היא לא קלטה. הוא לקח את הארגז והציב אותו לצידה.
צנח עליו בכבדות. היא הסתכלה בו, מעשנת, והוא הוציא סיגריה
מהחפיסה והצית אותה. עכשיו שניהם עישנו בשתיקה. ואז היא אמרה:
"שקט פה. נכון?" "כן." אמר. הם התכסו בשתיקה. הוא הרגיש נינוח
איתה. הוא, שחשב על מצבים כאלה, חשב שיילחץ. חשב אפילו שירעד.
אבל הוא היה נינוח. במין השלמה כזאת. כאילו הוא בבית. ואז אמרה
לו: "איזה טעם יש לבירה?" "מר," הוא אמר, וראה את הרתיעה
בעיניה. "אבל נסבל." הוסיף. היא הסתכלה בו, בבירה, ושוב בו.
"אפשר לטעום?" שאלה כמעט בלחש, כאילו היא מבקשת רשות לעשות חטא
אסור ומופלא. "כן." הוא אמר, והושיט לה את הפחית. היא לקחה
אותה בהיסוס. "אבל תשתה אחרי זה?" הוא לא הבין. "למה לא?" "לא
יודעת. אולי לא תרצה לשתות מ-פה לפה." הוא חייך. טיפשונת.
ובשבילו יהיה אושר גדול לטעום מפיה את רוקה. "זה בסדר." אמר.
"אתה בטוח?" "כן." היא הביטה בו רגע כדי להיות בטוחה שהוא אומר
מה שהוא מרגיש. כשהבינה שככה, היא לגמה בחשש לגימה קטנה כטועמת
אש. היא הרכינה ראשה כאומדת את הטעם. "נו?" אמר. "זה לא נורא."
הביטה עליו ובפניה הקלה. "כן," אמר. "זה רק בירה." היא חייכה
והחזירה לו את הפחית. הוא נטל אותה מידיה. אצבעותיהם נגעו.
התרגשות רכה אפפה את ליבו. ואז זה נגמר. הם שתקו והוא לגם
מהבירה. "שלא תשתכר." אמרה לו בבת צחוק. "לא מבירה אחת." הוא
אמר. "השתכרת פעם באמת?" שאלה אותו. "לא," אמר. "לא ממש." ואז
היא שתקה. וגם הוא שתק. והם המשיכו לעשן. ואז שאלה אותו: "על
מה אתה חושב?" על זה שאני אוהב אותך. אוהב אותך. אוהב אותך.
"לא משהו מיוחד." אמר. היא שתקה רגע וינקה והסיגריה. "ועל מה
את חושבת?" "על עקיצת היתוש. אם זו עקיצת יתוש בכלל..." "איזו
עקיצה?" שאל. "כנראה עקץ אותי איזה יתוש. אני לא יודעת איך. יש
לי פלולה בגודל של בניין. אני פוחדת שתישאר לי צלקת קטנה..."
"מעקיצת יתוש?" "כן. זה אדום. וזה מגרד. וזה במקום שלא נעקצים
בו בדרך כלל." הוא הסתכל על פנייה למצוא עקיצה ולא מצא.
"איפה?" שאל. "מה? העקיצה?" "כן." "אתה תצחק." "למה? בתחת?"
היא חייכה. "לא. הלוואי וזה היה בתחת. זה על החזה שלי. קרוב
לפטמה." הוא הביט בה, נשנק. "מה אתה המום?" שאלה אותו. "אתה
רוצה מים?" "איך הגיע לך עקיצה לחזה?" "לא יודעת." אמרה בפיזור
דעת. "אולי זו לא עקיצה, אולי איזה גירוי של העור. אין לי
מושג." "יש קרמים, משהו..." "אני יודעת בקרמים?" "זה לא יכול
להיות כל-כך נורא." "זה כן. אני... אני אראה לך אם לא תספר
לאף-אחד." הוא חשב שהיא מתלוצצת. הוא היה בטוח שהיא מתלוצצת.
אבל פתאום היא נעמדה, הסתכלה סביב, והרימה את שולי חולצתה. הוא
הסתכל בה המום כשהיא הרימה את השוליים של חלק אחד מחזייה לבנה
וחשפה פטמה ורודה. ולידה, כמו עוד פטמה קטנה, פלולה ענקית בצבע
אדום עז. הוא עמד המום. "נו. לא פלולה ענקית?" ידו נשלחה מרחק
נגיעה מהעקיצה, אם זה מה שזו הייתה, והיא חשבה שזה כדי להתרכז
בלראות אותה. ואז קצות אצבעותיו נגעו בפלולה. היא נרתעה בבהלה.
"מה אתה עושה?!" היה כעס בקולה. "היא... אני מצטער." היא כיסתה
חזרה בתנועות חדות ונרגזות את השד שלה בחזייה, והורידה חזרה את
שולי החולצה. "בשביל מה זה היה?" עיניה עצבניות. חוקרות.
מכושפות. "לא... רק..." והוא אמר מה שחשב. "חשבתי שאפילו ככה
את כל-כך יפה. כאילו זה הופך להיות חלק מהיופי שלך." היא
הסתכלה בו רגע. "אתה באמת חושב ככה?" "כן. תמיד חשבתי שאת
יפיפייה." עיניה הפכו שלוות ובוטחות בעצמה שוב. כמו שהכיר
אותה. "אבל למה היית צריך לגעת?" היא אמרה את זה בלי כעס
עכשיו. בהתעניינות טהורה. "כי היא נראתה כל-כך יפה עלייך." היא
הסתכלה בו בתדהמה. "הפלולה נראתה יפה?" "כן. כי היא עלייך
כמו... כמו טרקטור ישן שעליו מונחת שושנה. הטרקטור הופך יפה
פתאום. משהו כזה." "לדעתי הטרקטור יישאר מכוער." "לא לדעתי."
היא זרקה את מה שנישאר מהסיגריה שלה. "טוב. לא הייתי צריכה
לעשות את זה. אם תספר למישהו אני אכחיש. הם יעשו כאילו הם לא
מאמינים לי, אבל הם יאמינו." "אני לא אספר." "תישבע." "נשבע
בחיי." היא הסתכלה בו רגע. "בסדר." ואז השפילה את מבטה ואמרה
בקול חנוק: "כנראה נתתי לך חומר לפנטזיות כשאתה תעשה ביד." מה
היא חושבת עליו? הוא נבהל. "בחייך, עידית. אני לא מסתכל עלייך
רק ככה." "אז איך?" "רגיל. אני יודע? בן-אדם. לא רק אובייקט
מיני." "כדאי שתזרוק את הסיגריה שלך. היא נגמרה." היא ניתקה
אותו מחוט מחשבתו. הוא הסתכל על הסיגריה וזרק אותה. הם ישבו
בשתיקה והביטו אל הלילה. "אז מה, גיא. עשית את זה?" "מה?"
"מין." "לא." היא לא אמרה דבר והוא שאל. "ואת?" "לא." הם שתקו
רגע. "שירלי אמרה לי שהיא עשתה את זה!" אמרה עידית בהתלהבות.
"לא! באמת?!" "כן. היא אמרה שזה היה פיצוץ!" "יופי. כיף לה."
"אל תגיד שאמרתי לך. אל תגלה בכלל שאתה יודע." "לא. מה פתאום?"
"אני כל פעם מדמיינת איך זה יכול להיות... מה אתה אומר?" "זה
צריך להיות משהו משהו." "כן." ואז הם שתקו. הוא לגם מהבירה.
"אתה מחבב אותי?" שאלה. רק מחבב? "כן. אני מחבב אותך מאוד."
"גם אני אותך. וחשבתי, אם אתה רוצה, אולי כאילו... אולי נעשה
את זה?" הוא הסתכל בעיניה המום קרב. עיניה היו מכושפות
ונלהבות. "נעשה סקס?" הוא שאל בלב משתולל. "כן. נראה איך זה.
אם מחר נמות, גיא? אם כשניסע הביתה לחופשה יעלה מחבל מפגר אחד
על האוטובוס ויפוצץ אחד מאיתנו? איך נדע איך זה? מי שימות לא
יידע אף-פעם. גיא, החיים כל-כך שבירים. אני לא רוצה למות
בתולה, בלי לדעת את ההרגשה של זה, בלי לחוות." המוות שמרחף,
הוא חשב. המוות הזה. "מה הסיכויים לזה?" הוא אמר. "הרי כל
החיים לפניך. יש לך זמן." "ומה אם לא, גיא. ומה אם לא?" הוא
שתק. מה יש להגיד על זה? היא אחזה בידו. התרגשות עמומה מהמגע
אפפה את ליבו. "אתה נמשך אליי, גיא?" שאלה, חוקרת אותו בעיניה,
מנסה ללכוד את מבטו. "כן." אמר בקול רפה בלי להביט בעיניה.
"כמה אתה נמשך אליי?" "מאוד." אמר. מביט בעפר. "אתה רוצה לשכב
איתי?" "כן." אמר בקול רפה. "אבל את לוחצת אותי..." "אל תהיה
תינוק." אמרה. "תגיד את זה שוב." "כן!" אמר במהירות ובקול רם
יותר. היא הרפתה מזרועו. "אז למה אתה נראה כאילו אתה לא באמת
רוצה?" "כי... כי את לא נראית שאת באמת רוצה. את רוצה לעשות את
זה לפני ש... לפני שאולי תמותי." "לא. שלא תבין אותי לא נכון.
אני באמת רוצה. אני סקרנית לגבי סקס. אני חושבת על סקס. אני
מאוננת לפעמים. אני קוראת שוב ושוב קטעי סקס ברומנים זולים. יש
לי הורמונים. יש לי תשוקה." מכל מה שהיא אמרה הוא שמע רק את...
"את מאוננת?" "כן. כן. יש לי דחפים. אני כבר לא ילדה, אני
אישה. יש מקומות שבנות קטנות ממני הן כבר אימהות לילדים. אני
כבר בת 16. אני לא רוצה לחכות עוד." הוא שתק. היא ראתה את זה
ואחזה בידו. "אני באמת רוצה אותך, גיא." הוא הסתכל במבט אמיץ
לעיניה. "בסדר." אמר. "יופי!" אמרה בחיוך והקלה. "אבל יש בעיה
קטנה." אמר. "מה?" שאלה. "אין לי קונדום. את עלולה להיכנס
להיריון." היא פלטה נחרת בוז. "זה הכול? זו לא בעיה. לי יש
קונדום." "מאיפה יש לך?" "סחבתי מאחי הגדול בלי שיידע. חשבתי
אולי תהיה לי הזדמנות סוף-סוף." הוא חייך ועיניו מתמוגגות. "אז
אין בעיה, אה?" "אין." אמרה וליטפה באצבעותיה את לחיו. "אתה
רוצה לנשק אותי?" "כן." אמר, וליבו עלה על גדותיו. "אז למה אתה
מחכה?" הוא הביט רגע בעיניה ואז קירב לאט את פניו לפנייה. ואז
בשפתיו נטל את שפתיה שנענו לו. הם התנשקו בהתחלה בעדינות, ואז
אצל שניהם נפרצו הסכרים והם החלו לבלוע זה את פיה של זו. הוא
חש בלשונה על לשונו, הוא חש את טעם רוקה, וזה היה כל-כך כיף,
כל-כך מלא אור. הוא חש את הזין שבתוך תחתוניו מזדקף קצת. היא
לקחה את כף ידו והניחה אותה בעדינות על אחד משדיה מעל החולצה.
הוא הרגיש את השד הקטן רך, עגול וחמים. הוא חפן אותו בידו. אז
הסיט את שערה הכתום מעל לפניה והביט בעיניה החומות. "את באמת
יפיפייה." אמר. "יפיפייה אמיתית." היא הביטה בעיניו מוקסמת.
להגיד לו שגם הוא נראה לא רע? הוא לא יהיה נבוך? היא הרגישה
שבן יכול להרגיש לא בנוח עם מחמאה כזו מפי בחורה. היא החליטה
לא להגיד. היא הורידה את ידו בעדינות מפנייה. "חכה פה. אני
הביא קונדום." "בסדר." אמר בקול חנוק, והיא קמה וחזרה אל
השביל. הוא נשאר לבדו, מתרגש. לפני הכול הוא הדליק סיגריה. ואז
חשב: פה יהיה קצת לא נוח.

היא עקפה חזרה את הקבוצה שלה ונכנסה בשער. משם בצעדים בוטחים
הלכה אל חדרה. פה ושם עברו בנים ובנות. היא פתחה את דלת חדרה
וחשה תסכול כשראתה את לילך יושבת שם ומכינה שיעורים. היא לא
תצליח לקחת את הקונדום בלי שלילך תראה. אולי כן, אבל היא לא
תיקח את הסיכון. "המדריך קובי מחפש אותך." אמרה עידית ללילך.
שקר גס. לילך נאנחה, הניחה את העט, ויצאה על פנייה של עידית
מהחדר. עידית פתחה את הארון שלה במפתח, לקחה את הקונדום מתוך
התיק, שמה בכיסה, נעלה, ויצאה חזרה אל מאחורי הקבוצה. בדרך
עצרה אותה יפעת ורצתה שתיתן לה את מספרי התרגילים והעמודים
שצריך לעשות במתמטיקה. עידית ניסתה להיראות נינוחה ואמרה לה
שהיא לא יודעת כי היא הבריזה מהשיעור. יפעת לא זכרה אם היא
ראתה או לא את עידית בשיעור, והלכה לשאול מישהו אחר. עידית
חזרה אל הבקתה. גיא חייך אליה כשראה אותה והיא אמרה לו: "בוא
נלך לכותנה." הם ירדו לשדה והלכו קצת לאורכו, דרך פרצה בגדר
נכנסו לאזור הרפת. משם הלכו שותקים למבנה לבן-אפור גבוה וצר
שבו הייתה מונחת ערימה ענקית של כותנה לבנה. הם עלו אל ראש
הערימה והיא הסתובבה אליו ואמרה: "זהו זה."

הוא זרק את הסיגריה שלו לתחתית הערימה. היא חשבה שעכשיו מי
שישתמש בכותנה ידע שאולי קרה פה משהו. אבל למי אכפת. זה לא סוד
ש-פה ושם באים זוגות לשכב בכותנה, מתפללים שלא יתפסו אותם.
"זהו זה." הוא אמר בתשובה. היא הביטה עליו והוא קרב ונשק לה.
אחר-כך היא החלה מורידה את החולצה ומניחה אותה על הכותנה. הוא
הביט בה והחל מתפשט בעצמו. הם הורידו נעליים וגרביים, מכנסיים,
ולבסוף שניהם עמדו בתחתונים. עיניו ליטפו את שדייה ורגליה. היא
הביטה אליו בעיניים צוחקות. הוא קרב אליה, ירד על ברכיו, ונגע
ברגליה. חש את העור החלק והקימורים העדינים. אז נשק לירך אחת
וליקק עליה בלשונו. היא עמדה והביטה בו. הוא עשה זאת לירך
השנייה, אז ליטף את שוקי רגליה. היא ראתה בליטה גדולה בקדמת
תחתוניו. הוא טיפס בכפות ידיו ואחז באגנה בשולי תחתוניה
התכולים, ואז הפשיל אותם מעלייה. נשימתו נעתקה למראה ערוותה
הרכה. התרגשות חמימה אפפה את בטנה. התחתונים העדינים ירדו עד
כפות רגליה והיא יצאה מתוכם. "תוריד ת'תחתונים." אמרה לו. היא
הרגישה לא בנוח להיות עירומה לגמרי כשהוא עדיין בתחתונים. הוא
הסתכל בה. עירומה לגמרי, יפה להפליא, ואז הוריד את תחתוניו וחש
גם הוא חמימות בבטנו. היא הסתכלה על זקפתו היפה ותשוקתה יצאה
אליו. הוא הזיז את התחתונים תחתיו הצידה והיא שלחה יד רכה
ונגעה בזקפתו. (אני עושה לו את זה. חשבה. אני.) עיניו הפכו
מימיות. הוא קרב אליה ונגע בצידי גופה. אז ידיו החליקו מאחור
על שכמייה ועל ישבנה. היא השתרעה על הכותנה והוא נשכב לצידה.
הוא הרים מול פניו את אחת מכפות רגליה ונשק לאצבעות הקטנות. אז
הוא החליק בידיו לאורך הרגל והחל מנשק אותה. היא פישקה אליו את
רגליה והוא עמד על ברכיו ביניהן. הוא נישק את בטנה, את שדייה,
מוצץ את פטמותיה, נושק לצווארה. "אני מת לרדת לך." הוא אמר
בקול נמוך וחרישי. "כן..." פלטה, והוא צלל בפניו בין רגליה
וליקק, וליקק, והיא הרגישה עונג שמימי עולה בין רגליה ומתפוצץ,
כשהיא הגיעה לאורגזמה. אנקה קטנה נפלטה מפיה. הוא נבהל קצת כי
הוא חשב שאולי הכאיב לה. אז היא הזדקפה, נגעה בזקפתו, ואז נשקה
אותה בנשיקות חמות. ואז נגעה בזקפה בלשונה, הסתכלה בעיניו,
וליקקה לכל אורכו של האיבר היקר הזה, היפה כל-כך, המקסים
כל-כך. היא ליטפה את אשכיו, הלבישה עליו את הקונדום, ונשכבה
אחורה. "'כנס אליי." אמרה. הוא ליטף באצבעותיו את הפות שלה,
ואז כיוון, פיספס, והיא עזרה לו להיכנס לתוכה. היא הרגישה
מלאה, מושלמת, סקסית. כאילו היא מלאה בים כחול. כאילו היא
בעצמה ים. הוא נע בתוכה. הוא הרגיש מאושר. הוא מתחבר בצורה הכי
קרובה לנערה שהוא אוהב, ליופי הזה של נערה יפה ומושלמת. הוא
מסב לה עונג והיא רוצה אותו בתוכה. היא חשה תחושה עילאית ואז
גמרה שוב. כשנייה לאחר מכן גם הוא גמר. תחושת התרוקנות משכרת
מתוכו. הוא נשאר שוכב עליה כשהוא עוד בתוכה. נרגעים, מלטפים את
התחושה. אז הוא יצא מתוכה ונבהל כשראה דם בין רגליה. "דם..."
הוא פלט. "זה בסדר." אמרה בחיוך. "איבדתי את הבתולים."

הוא הוציא בעדינות את הקונדום עם הזרע, וזרק אותו הצידה. הם
שכבו זו לצד זה. הוא שאל:
"כאב לך?"
"אהבתי כל רגע."
"אני מרגיש בגג העולם."
"גם אני מרגישה ככה."
הם שמעו דשדוש צעדים.
"יש פה מישהו." היא לחשה.
מי שזה לא יהיה עמד עכשיו למרגלות הר הכותנה. הם לא ראו אותו
כי שכבו שם. והוא לא ראה אותם. אבל קרא: "יש שם מישהו?" הם
החרישו. "אם לא תענה, אני יורה." אמר הקול. גיא הביט עלייה
בפחד, אבל היא החזירה לו מבט בוטח ושליו ונעמדה פתאום. האיש
ראה אותה פתאום, עומדת, עירומה. היא זיהתה שזה שמיניסט שהיא
הכירה במעורפל. "מה קורה כאן?" שאל השמיניסט בהפתעה כשראה אותה
כך. "את בסדר?" "אני שוכבת פה עם מישהו." היא אמרה. "קום."
אמרה לגיא. גיא קם מבויש. השמיניסט הביט על שני העירומים
בהערצה. שלושתם שתקו רגע ארוך. אז פלט השמיניסט: "חוגגים,
ילדים?" "כן." אמרה עידית בפשטות. "שיהיה לכם לבריאות." הוא
אמר. "תודה רבה." אמרה עידית. "איך לא עומד לך?" שאל השמיניסט
את גיא. "כי סיימנו." אמר גיא בפשטות. "אין לך אקדח." אמרה
עידית. "רק רציתי להפחיד." אמר. "אה." "טוב, ילדים. אז תתלבשו
ותחזרו לקבוצות. מי יודע איזה טיפוסים עלולים להסתובב פה."
"טיפוסים כמוך?" שאלה עידית. "אני? אני רק באתי להתבודד קצת.
לתפוס ראש." "טוב. אז תסלח לנו, אנחנו רוצים להיות לבד." "טוב,
מותק. אני הולך." "תודה." "סלאמת." והוא הלך. הם עמדו רגע,
מחכים שיתרחק, ואז אמרה עידית: "בוא נתלבש לפני שיביא את כל
החברים שלו."

הם התלבשו והוא ליווה אותה לקבוצה שלה. "יש לנו סוד." היא
אמרה. "זה לא ייצא ממני." הוא אמר. ואז היא אמרה: "אבל אולי
הוא יספר." "נחייה עם זה." אמר גיא, ואז הוסיף, "נכחיש." "כן."
אמרה. "הם יעשו כאילו הם לא מאמינים שהוא משקר, אבל הם
יאמינו." הם נפרדו בפתח בניין הקבוצה שלה והיא נכנסה פנימה.
שניהם חותמים בלחיצת יד חמה. איש סביב לא ידע את העסקה שנעשתה.


לאחר שהלכה ישב גיא על אדן הגינה המוגבהת. השתוקק לסיגריה. חשב
לשים זין אם יעבור מדריך, ועישן. כמה תלמידים שעברו הסתכלו
עליו בהערצה. איך הוא מעז לעשן ולהסתכן בתפיסה על חם. (עשיתי
את זה. הוא חשב. והיא כל-כך נפלאה.) יוחנן המדריך שלו התקרב,
בוחן אותו ממרחק. זה היה מאוחר מידי. הוא המשיך לעשן. יוחנן
נעצר לידו. "גיא. מה אתה עושה?" "מעשן." "תביא לי את הסיגריות
שלך." גיא הביא לו את חפיסת הסיגריות באדישות מופגנת. נשארו בה
כחמש סיגריות. "תעשן את מה שיש לך ביד. אבל אני לא רוצה לראות
אותך עוד מעשן. נדבר על זה מחר. תבוא אליי למשרד כדי שאחליט על
איזה עונש." "בסדר." "אתה לא יודע כמה זה מזיק." ויוחנן הלך.
גיא עישן, עישן, ופתאום ניזכר. הוא העיף את הקצה הבוער של
הסיגריה שלו לאוויר וטמן את מה שנשאר ממנה בכיסו. אז נכנס
לקבוצה של עידית והלך בצעדים ממהרים לחדרה. הוא נכנס לשם, אבל
לא היה שם איש. הוא חיפש אותה בחדר האוכל, במועדון, בספריה,
לאן נעלמה? הוא הסתובב בחוסר מנוח, חיפש אותה שוב בחדר, נכנס
למועדון והביט באדישות מהצד בטלוויזיה עם עוד כמה חניכים. לאחר
כחמש דקות קם לחפש אותה שוב. בחדרה שנכנס אליו הוא מצא אותה
לבדה, מארגנת משהו בארון. "איפה היית?" שאל. "בשירותים." "אבל
לא מצאתי אותך הרבה זמן." "הייתי צריכה מספר שתיים, כמו
שאומרים. למה, מה קרה?" "שכחתי..." הוא פלט. "מה שכחת?" "שכחתי
להגיד לך שאני אוהב אותך."