הכל החל כשחברת "קוקה קולה" הוציאה לשוק את גרסת הדיאט-לימון.

עד אז הסתפק אריה בלגימת מים מינרליים, קפה ותה מומתקים
בסוכרזית, מיצים טבעיים ואפילו יין אדום יבש פה ושם. אך לא
עוד.

"הדיאט-לימון הוא ההמצאה הגדולה ביותר של המאה", שח אריה
לאשתו, מרים.
"אני לא מבינה איך אתה שותה את הגועל-נפש הזה", ענתה. "אתה
יודע שזה הכל כימיקלים, וזה גם מזיק לשיניים".

בעבודה הדביק אריה את מזכירתו בהתלהבות שלו, ובמקום קפה היתה
מגישה לו בהפסקת הצהריים דיאט לימון.

אחרי חודשיים, מצא עצמו אריה קונה שישיית בקבוקי ליטר וחצי
פעמיים בשבוע, ומוביל את הבקבוקים הריקים באותה תכיפות למיכל
המיחזור. הוא חדל לשתות מים מינרליים, מיצים טבעיים, קפה ותה,
ורק יין אדום יבש עדיין לגם מדי פעם.

בחודש השישי אמרה לו אשתו: "תגיד, אריה, הסתכלת פעם בראי כשאתה
מצחצח שיניים? השיניים שלך צהובות לגמרי, כמעט שחורות!"

אריה נבהל, ומיהר לקבוע תור אצל רופא השיניים, ד"ר שמידט. זה
שאל אותו: "אתה מצחצח שיניים כל ערב ובוקר?"
"כמובן", ענה אריה.
"אתה מעשן?"
"חלילה!"
"אתה אוכל דברים עם סוכר?"
"רק ממתיקים דיאטטיים".
"אתה שותה קוקה קולה?"
"רק דיאט לימון".
"דיאט לימון או לא דיאט לימון, אתה חייב להפסיק עם זה אם חפץ
בבריאות שיניך הינך", פסק הרופא.
"מה?! אבל... אני לא יכול! הדיאט לימון הוא חיי!"
"זה מאכל את ציפוי האמייל של השן", פסק ד"ר שמידט. "עליך לבחור
בין המשקה לבין שיניך".

שח אריה למרים אשתו את כל דברי ד"ר שמידט.
אמרה לו האישה: "אולי באמת תנסה להיגמל?"
"אבל... איך?"
"איך אנשים נגמלים מאלכוהול, או כל דבר ממכר אחר?"
"אמממ... יש להם 'קבוצות תמיכה' שכאלה, או משהו כזה.
'אלקוהוליקס אנונימוס'."
"אז אולי תארגן לך קבוצת תמיכה? תפרסם מודעה בעיתון או משהו".
"קבוצת תמיכה למכורים לדיאט לימון? נראה לך שיש מספיק כאלה
להקים קבוצה?"
"אז אולי... תחבור לסובלים מהתמכרויות דומות?"

"שלום, שמי יוסי, ואני מכור לשתיית מיץ אשכוליות".
"אוהבים אותך, יוסי".

"אני דפנה. אני מכורה לשתיית רד בול".

אחרי חודשיים נוספים ו-7 פגישות, הבין אריה שלא מכאן תצמח
הישועה. הוא שפך את ליבו בהפסקת צהריים בפני המזכירה, שושנה.
"כל הקבוצת תמיכה הזו זה חרטא", התלונן. "אני צריך משהו יותר
יעיל".
"אולי תפנה לפסיכולוג? אני יכולה להמליץ לך על ד"ר אבנעזר
הליבני, פסיכולוג קליני מומחה לטיפול בהתמכרויות", הציעה
שושנה.

"שב בכורסה כאן. הרגש בנוח".
"תודה, דוקטור".
"ספר לי איך זה התחיל".

"אני מציע שתפחית בכמות, בהדרגה", יעץ לו הדוקטור. "קשה מדיי
להפסיק בבת אחת. תתקשר אליי כל יום בשש בערב ותדווח לי איך זה
מתקדם".

בשלושת השבועות הראשונים דיווח אריה לדוקטור הליבני מדי ערב,
ונפגש עימו כל יום רביעי ל-45 דקות של שיחת מוטיבציה. הוא ירד
בהדרגה בצריכת הקולה, תחילה מ-2 בקבוקים ביום לבקבוק אחד ביום,
ואח"כ לשלושת רבעי הבקבוק.

"עכשיו תעבור לבקבוקים של חצי ליטר", הציע הפסיכולוג.

"דוקטור", ייבב אריה אל השפופרת ביום שני בערב, "לא עמדתי
בפיתוי. חיסלתי 3 בקבוקים של ליטר וחצי בזה אחר זה, כאילו היה
זה מים".

"חבל מאד, אריה, אבל זה לא סוף העולם. קורה הרבה פעמים במהלך
נסיונות גמילה, שמטופל מידרדר וחוזר לקצב הצריכה הקודם שלו".

"אבל אני מרגיש שאני לא מסוגל לעמוד בזה", המשיך אריה וייבב.
"כל יום שעובר בלי 3 ליטר קולה אני מרגיש כאילו החיים לא שווים
שאחיה אותם. אני מעדיף כבר למות".

"די, אל תדבר ככה", נזף בו אבנעזר. "אנשים במצבים הרבה יותר
קשים משלך נגמלו והצליחו. זה לא עד כדי כך קשה".

"כן, אבל הם לא היו מכורים לדיאט לימון", הצטדק אריה.
"הם היו מכורים לקולה רגילה, שזה אותו דבר, ולדברים יותר קשים
לגמילה מזה", ניסה הדוקטור לנחמו.
"שום דבר לא משתווה לדיאט לימון!" צווח אריה בזעם וניתק.

למחרת בצהריים התקשר אריה לקליניקה וביטל את הפגישה השבועית.
"אני מרגיש שהפגישות האלה לא עוזרות לי", נימק. "חבל לי על
הכסף".

בשש בערב התקשר אליו דוקטור הליבני. "שמעתי שביטלת את הפגישה
למחר", אמר. "מה קרה?"
אריה חזר על מה שאמר למזכירה.
"תראה, השקעת עד עכשיו מאמצים נפשיים והתקדמת יפה, לא חבל
להפסיד בבת אחת את הכל?"
"אני לא מרגיש שאני מסוגל לעמוד בזה", ענה אריה. "אני מרגיש
שהכל חרטא".
"אני חושב שאנחנו צריכים להיפגש ולשוחח", ניסה הדוקטור
לשכנעו.
"אתם הפסיכולוגים סתם לוקחים כסף מאנשים. שום דבר לא יוצא מכל
הדיבורים שלכם", השיב אריה וניתק בזעם.

"שלום, אריה. מה מצב השיניים?"
"תסתכל בעצמך, דוקטור שמידט".
"אוי ואבוי. הכל שחור בעיניים".
"מצטער, זה בגלל הקולה שאני שותה".
"בפעם הקודמת היה הרבה פחות גרוע, אריה".
"זה בגלל שאז הייתי בגמילה".
"טוב, נעשה לך צילום ונראה את המצב".
"אין צורך. באתי כדי שתעקור לי את כל השיניים ותתקין לי
תותבות. בשביל לשתות דיאט לימון אין צורך בשיניים ממילא".