תישעה שתילי-פרחים והם זהים
שתלתי זה עם זה בערוגה
וגרגירי-הקרקע ליפפו את שורשיהם.
עת בחברותא קיבצו קרני השמש
ולגמו המים מנקבוביות-אדמה
הדשן ביניהם שווה-שווה.
עם שמונה שתילים היטיב אל-שדי
גבהו גיבעולים ובקעו ניצנים.
רק קימעה, ויפריחו.
התשיעי, בין צללים הצהיבו עליו.
במקום בו כאב, צפיתי קמילה.
בדד, שחוח, דבוק לאדמה.
"שמא חטאת?" - תעו מילותי
ופיו האטום
דומם.
ואני, כמי שכפאו שד, בחשיכה
כריתי בור-קבר בפאת ערוגה.
"עד מה הייתי כמה לפרחיך"
ספדתי מרה אל מול מבטו,
"ולא אדע מדוע בין כל שתילי-עולם
בחר אל-עליון בנישמתך
דווקא
עכשיו" |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.