אף לא אחת.
היא החזיקה את פניה בידיה החלשות, קצות אצבעותיה סגרו על אפה
הקר, כף ידה כיסתה את הלחיים, והאגודל הונח בדיוק עם קו לסתה.
היא תמיד נהגה לשים את אצבעותיה על פניה, שתיים שלוש מכל יד,
בדרך כלל רק יד אחת הייתה חלק מן הפעולה, רוב הפעמים היא הייתה
מחזיקה בחוזקה את הקצה הצפוני של אפה, בין הגבות, כשחלקו
העליון עור וחלקו התחתון עצם, במעין פעולה א- רצונית. ברגע
שהיא שמה לב למעשיה היא תמיד הורידה את היד כאילו לא ידעה איך
היא הגיעה לשם, ואחרי כמה דקות, שניות לעיתים, היד הייתה חוזרת
לאותו המקום בדיוק, באותה התנוחה בדיוק, ומורדת בדיוק באותה
הפתאומיות, ובאותו חוסר הידיעה. היא באמת לא ידעה איך היד
הגיעה לשם כל פעם מחדש.
היא נשפה אל תוך שתי ידיה בחוזקה, נשימות עמוקות ומהירות,
האוויר שיצא מפיה היה חם ומלא בשאריות של דבר שהיא קיוותה שהיא
יודעת שהתנדף ממנה לחלוטין.
בכל אצבע ואצבע היא הרגישה את פעימות ליבה המהירות, ולאט לאט
מחשבתה עברה בכל הגוף, והיא הרגישה אותן.. באצבעות הרגליים, כף
הרגל, בברכיה, ירכיה, באגן, בבטנה, כאילו ליבה צנח כמה
סנטימטרים ופעם באזור הבטן. בסנטר, בעיניים, באוזניים, במרפק,
מעליו, מתחתיו, בכפות הידיים.
אבל הכי חזק היא הרגישה את ליבה פועם בראשה, במוחה שהיה מוצף
ביטחון וחוזק נפשי עז, במוחה שגרם לה להוריד את ידיה, ולהמשיך
להתנשם בעודה מביטה בראי ואומרת לעצמה:
"תפסיקי. בזבזת מספיק מהן בחודשים האחרונים. את צריכה להפסיק
עם זה ולשמור אותן למקרים הבאים, למקרים קשים יותר שבאמת
יצדיקו את יציאתן לאוויר העולם ולא עוד בגלל הדבר הזה, הדבר
הקטן והשקרן הזה, הדבר המניאק הסדיסטי הזה. לא עוד.
את תתאמצי ותאזרי את כל כוחותייך, ואף דמעה לא תיזל לך
מהעיניים הקרות, הכואבות והשתויות הללו. שוב."
היא נזכרה בשיחה שהייתה לה, במשפט שנאמר לה לפני בדיוק שמונה
ימים. חמש מילים שנאמרו לה. בעצם, חמש מילים שאמרו לו, ואז
נאמרו לה על ידי האומרת. "אני לא אוהבת אותה יותר".
היא לא שאלה למה, אבל זה היה בגלל החולשה שלה.
זה נגמר, ברגע ההוא היא החזיקה עצמה חזק וידעה, קיוותה, כל כך
קיוותה, שיהיה לה את הכוח להחזיר לעצמה את החוזק שהוא לקח לה.
לשם שינוי, אולי הפעם.
היא התחילה לרעוד, רגלה התחילה להצליף ברצפה הקרה, ידיה שמטו
והחלו רוטטות גם הן, אך עיניה נשארו עם המבט הקפוא שלהן. עיניה
היו הגבול, עיניה שהוליכו אותה שולל עד עכשיו, עיניה שבחודשים
האחרונים לא הפסיקו לפעול ולהמטיר עליה חוסר אונים משווע,
עיניה שבהו בעיניו וראו הרוע הזרוע בהן אך סונוורו והופנטו
מיופיין הבלתי נלאה, מיופיין המיוחד. הן לא היה כחולות או
ירוקות, אלא חומות, כמו רוב העיניים, אבל היה בהן את הניצוץ
הזה. העיניים המסונוורות הללו שילחו את הניצוץ ונשארו קפואות
ויבשות.
אף לא אחת.