לא זה שרע לי גורם לי לדיכאון. כאילו, זה לא ממש עוזר לי לצאת
מזה, אבל חפיף. מה שמדכא אותי בעיקר זה זה שלא נראה לי שמשהו
הולך להשתפר.
כאילו, לא טוב לי עכשיו, אבל אני יכול לחיות עם זה. כל עוד יש
למה לחכות. אבל אין. וזה כבר בעיה.
כי בעצם למה לסבול עכשיו?
כדי לסבול אחר כך?
אז מה לא להפסיק לסבול וזהו?
ולמה לא לוותר?

אז אני הולך בקיבוץ, מסתכל על אנשים, חושב לעצמי, או שואל את
עצמי יותר נכון, הם שמחים? טוב להם, הם מאושרים?
אם כן למה, איך?
ואם לא, אז למה נראה לי שיהיה לי אחרת?
ואני לא יודע מה לענות לעצמי.

שמתי לב, שהאנשים הדכאוניים, האנשים שלא טוב להם, אלה האנשים
שחושבים, ששואלים את עצמם, שמנסים להבין. בהתחלה חשבתי שזה אני
שטועה, שרק אני לא מוצא סיבה, שאני לא בכיוון או משהו. אבל
כשראיתי שכל מי שמנסה לא מצליח, שכל מי שמחפש לא מוצא,
כשגיליתי שאלה שמתאבדים זה בדך כלל אלה שמחפשים תשובות, התחלתי
להבין שמשהו לא בסדר.
לא יכול להיות שכולנו טועים, שאף אחד מאתנו לא מספיק חכם כדי
למצוא את התשובה לשאלה שלו. לא הגיוני שהעולם הוא טוב במקורו,
ושיש לנו מטרה כאן, ושכל הסבל והחרא שאנחנו אוכלים במקום הזה
שווה וקיים בשביל משהו, אם אף אחד לא מוצא ולא רואה את הדרך
לשם.
וגם בכלל לא הגיוני שהחיפוש הוא המטרה. כי מה הקטע בזה???
אז הבנתי שהכל מסריח, ושזה גם יישאר ככה.
ושמה שאפשר לעשות זה או להמשיך עם זה ולנסות לא לחשוב על זה,
או לוותר, לעזוב הכל. עדיין לא החלטתי מה נכון, מה מתאים לי,
מה אני חושב שמתאים לכולנו.