היום כדי להשיג בחורה, גבר צריך לקבוע לעצמו מספר פרמטרים לפני
שהוא הולך וכובש את ליבה של אהובתו. הוא קודם כל צריך בכלל
להחליט האם הוא באמת נמשך אליה. ניתן לחשוב על זה כמו שוקולוד.
יש לפעמים דחף איום ונורא לשוקולד (ולא, אי אפשר להמיר את זה
בתפוח, באגס, בבאר אנרגיה ללא שומן או כל זרג אחר המוגדר ע"י
דיאטקנים כתחליף לשוקולד). כשיש את הדחף הזה, לא משנה מה יקרה,
פשוט חייבים לדחוף שוקולד לפה. העובדה היא שהשוקולד לא עושה
כלום חוץ מלהפריש סרוטונין למוח ומספק הרגשת סיפוק מוחלטת.
הבעיה היא, שהפרשת הסרוטינן כה איטית, שבדרך כבר תיגמר חפיסה
או שתיים של שוקולד פרה. ואז מגיע הפאנצ' ליין - כל כך הרבה
שוקולד נאכל שכבר בא להקיא, ואז השוקולד אפילו נראה מגעיל. אז
מה כל כך היה מושך בזה מלכתחילה? עכשיו ממש נגעלים מזה.

בהנחה ובאמת נמשכים לבחורה הזאת, צריך להחליט על מה הולכים. יש
אנשים שפשוט אוהבים את זה פעם אחת ודי. לפגוש, להגיד שלום,
לקרוע את הבגדים להחליף נוזלים ולבצע אחד בשני את מעשיי
הבריאה. ברור שלא יוצא מזה כלום, אבל כל אחד ואהבותיו הוא. יש
אנשים שצריכים את הקשר הארוך הזה, את האחריות, את הסיבה לקום
כל בוקר ולרוץ למכשיר הסלולאר לחפש הודעות SMS. פה נופלת
ההחלטה האם הולכים למועדון ובוחרים באפשרות הראשונה, או נפגשים
באיזה בית קפה והולכים על האפשרות השניה.

מה לעשות שהחיים הם לא שחור ולבן, אפור ובז'. בחורות אפשר
להכיר בכל מיני מקומות, בכל מיני מצבים ושתי האופציות המוזכרות
לאיל הן לא האופציות היחידות. הן הדומיננטיות, אך בהחלט לא
היחידות. כל כך הרבה דברים יכולים להשתבש בדרך שגם אם הדרך
לכיבוש ליבה של האהובה תהיה מתוכננת לפרטיה הקטנים ביותר, היא
צפויה להיכשל.

את אותה הבחורה פגשתי במפגש קבוצתי שיש לי מדי פעם עם חבר'ה
מהעבר. היא מה שהגבר המצוי יגדיר - Manly woman (אישה גברית).
יש בה את כל מה שצריך להיות באישה (פיזית ומנטלית) אך קיימים
גם מוטיבים ומטאפורות של גבר טיפוסי מצוי. היא אוהבת סנפלינג,
סנוקר, כדורסל, כדורגל, כדוריד, פיינטבול, רכבים וכו'. חוץ
מהמורעלות בקרבי שבבית ספר היו בריוניות גונבות תיקי אוכל של
ילדים חסרי-אונים, לא יוצא להכיר בחורות עם כאלו תכונות
גבריות.

באחד מן הימים, החלטנו להיפגש, אך עם נושא בעייתי מאוד הרובץ
מעל הפגישה. ביום היחיד שאני יכלתי, זה היה היום שהיא עשתה
ביביסיטר. מקסימום, עד 22:00 כבר כולם הולכים לישון. לפחות ככה
חשבתי עד אז.

שמעתי רבות על הסרט "אהבה קולומביינית". אפילו יצא לי לראות
חלקים נרחבים ממנו. התלהבתי שהיא בחרה אותו וציפיתי שיהיה ערב
"קומי" בעליל. בין הרגליים, רצו להן הזאטוטות שהיו חלק מתוכנית
הביביסיטר.

הדלת נסגרת, האור נכבה, התכרבלות על הספה ולחיצה על "נגן".
הסרט רץ. כשבאה הקלישאה ה"הומוריסטית" כשהופיע האריה של MGM -
"הי, כבר ראיתי את הסרט הזה", מפי אחת הזאטוטות, ידעתי שחייבים
להיפטר מהן. הי, יושבים פה זוג, רואים טלויזיה, ורוצים לראות
אותה בשקט. כמה השקט הזה היה רחוק מהשגה עדיין לא נודע.

במשך שעתיים עיני ראו דברים שלא חזיתי מימי. שתי ילדות בנות
גיל 12 עושות שמות בבית. השעה 22:00 כבר מזמן עברה. לישון הן
לא הולכות היום. קפיצות מול המרקע, זריקת חפצים מאסיבית מסביב
לבית. זריקת חיות מחמד בצורה עדינה לכיוון הספה, שלא לדבר על
זריקת אחת את השניה על הבחורה הנחמדה שישבה לידי. לאט לאט,
הערב הזה הופך להיות מהגרועים שחזה העקרב, ועיניו נפולות.

בעודי מנסה להבין מה הולך בסרט מלפני, ונזהר שלא לקבל אגס או
פומלה לראש, הבחורה הנחמדה התעצבנה מכל הבלאגן שהלך מסביב
והחליטה שזמנה להגיב הגיע. על הרגע הזה, אצטער כל חיי שהייתי
בחדר ההוא.

הסרט נע, הילדות רומסות את הבית וכל מה שבא ליד, ולפתע עיני
קולטות את הבחורה מסתערת על אחת הבנות בגמגום שפתיים וכעס שלא
ראיתי הרבה זמן. זה כבר גרם בי לתחושת דחייה. פתאום, בלי שום
התרעה מוקדמת, ללא כל סיבה שהיא שבעולם, החליטה הבחורה לעשות
מעשה נועז ולטעמי נלוז. מכל הדברים שהיו בחדר, והיו דברים -
מהכסאות, פירות, ירקות זרוקים על הרצפה, עיתונים, כדורים
(קשיחים ורכים כאחד), כביסה מבולגנת וכלב - מכל אותם הדברים
היא שלפה מעל גופה את חולצתה היחידה וזרקה אותה על הילדה. הדבר
היחיד שנשאר בין הרואות עיני לבין מוות קליני הייתה חזיית
ספורט. לא ראיתי זאת קודם, אך הנפת החולצה שחררה מצבור עודף של
צמיג "מישלין" איכותי למניעת חדירת נעצים, מסמרים ואף קלשונים.
עצם העובדה שנדחתי מההחלטה להוריד את החולצה ולזרוק אותה הייתה
כאין וכאפס לעומת המחזה הבלתי-הומני בעליל שחשפה הבחורה מתחת
לחולצתה. באנגלית זה נשמע יותר טוב - Repulsive.

נבהלתי. לא באתי באותו הערב בציפייה למשהו. נהנתי בחברה של
הבחורה והיה כיף לראות מישהי שיש בה תכונות שאין בשאר הידידות
שלכולם יש. אך מה שקרה באותו הערב סימל אצלי טראומה קשה ביותר.
לא עושים את מה שהיא עשתה, בעיקר לא לפני מישהו שפוגשים שבוע
לפני. גם אם הייתה מטרה בהורדת החולצה או לא, המחזה המחריד הזה
לא יעזוב את עיני רוחי למשך הרבה זמן...

ועל כן אני שואל את עצמי יום יום, לפני צחצוח השיניים בבוקר,
על מנת שלא אשכח שיש דברים מחרידים יותר מאודטה וצמיג הבוקר
בערוץ 10 - "מכל הדברים בעולם, דווקא את החולצה?!"