[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עמיר אסודי
/
ככה הימים עוברים

ככה הימים עוברים
ואינני יודע מה אתמול
מה מחר, כאילו הטשטשו
אלה לרקיע מופז אדמומי
ואינך יכול לדעת הזה
סתיו, אביב, האם שקיעה
או שחר, יום או לילה

הימים עוברים מעשה רכבת
חולפת. קרון מחובר לקרון
מחובר לקרון. ובראש-הקטר
והצליל הדופק כמו פטישים
על ברזל. פטישים
על ברזל. ואתה רואה
נופים וחלומות דרך
החלון. לאן הוא פונה?
ושדות חרושים. ואילנות
בשורות, אדמות חולית ובוץ
וחמרה, חלומות ילדות
והילד שבך שעדיין לא
גווע סופית ובין נגיעות
האתמול, אתה מחמם
לך מדורה בלב הנוסטלגיה,
נושק אל לחיה הרכה, השמנונית
או מנסה ללחוש לאותו
ילד מקורזל שערות ומצח,
שעל לו לדאוג, הכל כשורה.

ואתה ממשיך ללכת בדרך,
הפעם משעול שלוקח
אותך פנימה, יותר חזק
כמו הנף אצבע, אתה נמשך
אל תוך המעבה, אליו פנימה,
ואתה רואה פנינים. כן. פנינים
פשוטים זהרוריים וזהובים למגע.
אתה מחזיקם בכף ידך
ולמול מחשבתך המדברית,
פרושה ערבה בוקעת,
בין הערביים היא,
וקרקורי העורבים
שניים ממעל, כך גם עץ
האלון שבצהריים היה מרווה
אותך בצלו הגדול, העותף
והמחבק כמעט חושק,
ואתה נמזג בטיפותייך
אל המעבר
מנסה לצעוד פעם אחת
אל האינסוף...

ומי תהיה
שם בשבילך? מי תחכה לך
בצידי הדרך, כשכרכרה
ממאה אחרת תזהר בנוגה
הירח הכסוף
כן. ובעצם אולי.
אולי תהיה זאת זהבה
עם תלתלי הזהב
והסיכה הורודה שתחכה
לך. רק לך. ואולי
החלומות שאתה גומע
ממרחק. כילד אוטיסט
שכל המרחב שלו נתון
רק לו, לעולם הכסילופון
הסינטטי שאין איש יכול
לחדור מבעדו.
ואתה יודע שגם אתה
כך כולנו
עטויים בנייר כסוף, בלתי
נראה, שקוף.
ואנו מותחים זרועותינו
קדימה אל המרחב שגם
הוא נמתח למעננו
ואנו מנסים לגעת בך
בעצמינו. כמו מקל שבור
רגע לפני שמושלך אל מעגל
האבנים. כמו עצם דינוזוארית שמשאירה
עקבות של משהו שהיה
ואנחנו רק חשים אותו
מדמיינים אותו, מריחים
אותו.
ומבעד לשיני הזכוכית
של העבר.
ניבט המחר זרע
חדש ורטוב. כמו התחלה
של משהו שעדיין ולא נברא,
כאילו אלוהים עושה ניסוי
ראשון, כזה שעוד לא
עשה לפני.
המחר ניבט ופניו שקופות
וחזי מתוח
עולה יורד, עולה ויורד
והנשימות מזרימות לי
חמצן. ואני רוצה למות
עכשיו כי אני יותר
ממאושר. אני מלא
בזה...
אני רוצה להפליג כעת
עם בני לוייה ממאות
אחרות שרק קראתי
את חלק ממה שכתבו
וזה הציט בי את
אש המרד הפוריה, המניבה
אחריה את דוק האהבה
הראשון, שלנצח תהיה
ראשונה. לנצח תהיה
כמו חציית ספינה את
האוקיינוס בלילה כסוף
וגשום וסוער. ולנצח
לא יידעו האנשים
בספינה לאן ואם בכלל
או מתי, יאחזו בשידוד
הדעת בתרנים, או במעקים
או בחלומות
וגעגועים אחרונים
ימלטו את נפשם מהכפור
העותף נשמתם וישירו
את שיר היין בגרון
ניחר ודומע

"הנה באנו עד הלום
עד הלום בואכה
הנה הגחנו עם המפרש.
ואולי נקיץ נקיץ מהחלום

הנה באנו עד הלום
רקדנו לאור עששית הנפט
גמענו מכוס השיכר
ונישן חבוקים
כי לא נדע את המחר"

ושין היין יסגוד
את עצמו לעצמו
והזמרים, הרקדנים, והנגנים
אפילו הקהל יהיו אגדה
בת אטלנטיס או למוריה,
ולא נדע בעבור הדורות
והעידנים אם מתולוגיה
או  זכרון שכוח
של פעם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
- אבאש'ך
ערומקו?

- וואו! הפתעת
אותי, משוגע...

- משוגעת...

- סליחה?

- משוגעת, אני
בת.

- וואו, איזה
אבסורד.


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/7/05 17:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עמיר אסודי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה