-'את רוצה משלוח'? שואלת אותה הקופאית בעיניים עייפות, עצומות
למחצה.
-'לא, אני גרה קרוב. זה בסדר' עונה לה, מניחה את בקבוק המים
הריק על הדלפק שמעל הברקוד, וממלאת שקיות ריקות שנתלשו ביד
רועדת, במצרכים שקנתה.
-'את בטוחה? זה יהיה לך כבד, לא? המשלוח זה חינם בקניה מעל 100
שקל'.
-'לא, תודה'  מחייכת למאמציה.
היא משתרכת בכבדות, שערה אסוף ברישול על עורפה, מגולגל לפקעת,
ובידיה השקיות עמוסות לעייפה, שתיים בכל יד. חם, וזיעתה ניגרת
בקו ישר, אל תוך מחשופה. שמלתה הלבנה עשויה כיווצים בחלקה
העליון, מעוטרת פס משי אדום תחת שדיה המתמלאים, מתרחבת בחלקה
התחתון להכיל את בטנה העצומה.  היא כל כך צמאה. לוחכת את שפתיה
- מתלבטת האם לגשת לקיוסק הקרוב, ולקנות בקבוק מים. השקיות
מושכות אותה מטה, והיא ממהרת לחצות את הרמזור. רוח שרבית
מפתיעה לוכדת את שמלתה וזו מתנפחת כשמלת כלה, מקיפה אותה
כפעמון עצום מימדים, שערה משתחרר מסיכתה, מכסה את כתפיה
המגולות לנגוד את לובן שמלתה.
ראשה הולם. דפיקות מתחזקות והולכות בנקודה הקבועה, מעל עינה
השמאלית וראייתה מתערפלת. היא צונחת על ספסל בכיכר. השקיות
מכות בקרקע ברעש.  
הפלאפון בבית. והיא נזכרת במילותיו:
-'אני מתקשר, את לא עונה, ואני יוצא מדעתי מרוב דאגה!'
-'שכחתי אותו. מה אתה רוצה שאעשה? ותפסיק לדאוג כל הזמן. אני
לא ילדה קטנה'
-'את כן. ואני אקנה לך שרשרת כזו, שתתלי לך אותו על הצוואר. כך
לא תשכחי' - מגחך לעומתה.
לחץ בשיפולי ביטנה. אם תתעלף פתאום, כך, בכיכר, והיא כמעט
ריקה. מי יבוא לעזרתה? היונים? היא מביטה בהן. אחת מהן מתקרבת
לשקיות בעניין, הומה לעומתה.
מולה, שאון מזרקות. אולי תתאמץ לחצות את הכיכר, ותשטוף את פניה
במים. ליבה הולם בחוזקה והלחץ בבטנה מתגבר. היא מותירה את
השקיות תחת הספסל, מתעלמת מהיונים הסובבות אותה, וגוררת רגליים
לבריכה המרובעת. מתיישבת על שפתה, ומושיטה יד קעורה פנימה. ריח
הכלור מכה בנחיריה, והיא מתיזה על פניה מים. שמלתה מוכתמת,
בשרה מתגלה מבעד לשקיפותה. היא מוסיפה לשבת שם עוד רגע. בעוד
חמש דקות תגיע הביתה. אולי הוא כבר שם, אולי תצעק לו מלמטה.
אולי הוא בחלון ממתין לה.
השקיות נשתכחו מליבה, והיא חוצה את הכיכר, בינות מכוניות
חונות, ידיה ריקות, והיא מרגישה עצמה קלה-מסתובבת להביט בספסל,
השקיות עודן שם. יונה אחת מנקרת בהן ונסוגה.
היא אוספת אותן וממשיכה. רכבים חולפים על פניה מבלי לעצור.
השקיות כבדות אך היא לא מניחה אותן - להרים אותן שוב אין לה
כוח. נהג מבוגר עוצר ומחווה בידו. היא מניעה ראשה לתודה, וחוצה
את הכביש, מטפסת על השדרה המפרידה בין הנתיבים, דקלים משני
צדדיה, וסנדלי העור שלה שוקעים בדשא, בהונותיה נדקרים קלות.  
תיבת הדואר מלאה אך היא מוותרת הפעם. ידה האחת על המעקה, עוד
קומה אחת ודי.
-'איפה היית? כרגיל שכחת את הפלאפון בבית' הוא מוכיח אותה
ולוקח את השקיות מידיה.
-'אמרתי לך לא להסתובב במצבך. וגם אסור לך לסחוב כבד. למה לא
עשית משלוח?'
-'אני לא אוהבת לעשות משלוח...'
היא חולצת את סנדליה בכניסה. שוקעת בספה, מטילה את רגליה על
שולחן העץ המרובע הקטן. צופה בו מתרחק במסדרון אוחז בכל ארבע
השקיות ביד הצנומה שמלטפת את בטנה בלילות ושולחת בה רטט.
-'כואב לי קצת הראש' היא מגלה לו.
-'כי את לא שותה!' מציץ אליה תוכחה בפניו.
-'שתיתי'. היא לוקחת מידו ספל מלא וגומעת במהירות, לא משגיחה
בטיפות על סנטרה.
-'אני רוצה שתדברי עם אבי! תגידי לו שקשה לך! שימצאו פיתרון.
את צריכה לנוח. אלה עשרה ימים סך הכל. מה זה משנה להם אם תעזבי
קצת קודם? את בקושי זזה.
-'ראית כמה טלפונים היו לי שלשום כשהיית איתי בבדיקות, נכון?
אני לא יכולה לעזוב כך. ותפסיק להתייחס אלי כמו לנכה! הכל
בסדר'. מתריסה לעומתו.
-'מה אתה רוצה לאכול?' היא קמה ידה נאחזת במשענת הספה.
-'לכי לנוח. אני אבשל'. הוא מלווה אותה לחדר השינה.
-'כן? מה תבשל? היא צוחקת. נזכרת בתקרית הפסטה משלשום. צדפים
שהתרככו להם זמן רב עד שאיבדו את צורתם והפכו לעיסה דביקה -
גוש מעורר גועל...
-'את תתני לי הוראות'.  הוא מגלה נחישות. ומכמיר את ליבה
במאמציו.
-'תקצוץ בצל גדול אחד'. אומרת לו בחיוך מפוזר, שוכבת על המיטה,
ידיה מוטלות לצידי בטנה והיא נאנחת בעייפות.
-'סיימתי עם הבצל!' מכריז בחגיגיות מהמטבח.
-'שים שמן בסיר' קוראת אליו. מרגישה עקצוץ בכפות רגליה. 'שלוש
כפות' - מנחשת את שאלתו הבאה לבוא...
-'הבצל מטוגן כבר?' צועקת לו מהחדר להתגבר על רעש הטיגון
-'אני לא יודע. נראה לי. הוא קצת חום'
-'תשפוך את הפתיתים, תערבב ותוסיף שלוש כוסות מים מהקומקום.
-'אבל לא אמרת לי להרתיח מים' נזעק.
-'אז מהברז....' מחייכת בינה לבינה. עיניה נעצמות ואין היא
שומעת את שאלתו הבאה.
קרקוש צלחות מעיר אותה.
-'את קמה'? שואל אותה, קולו חרישי.
-'בואי... תאכלי משהו קטן ותחזרי לנוח'. מושיט לה יד אחת, וידו
האחרת תומכת בגבה. היא חשה בהתכווצויות מאז הבוקר. ומתעלמת. יש
עוד עשרה ימים. בשבוע שעבר הם הגיעו לבית החולים לחינם. היא
מחרישה, מתיישבת על הכסא הצר מלהכיל.
-'אני כבדה כמו פרה ומגושמת כמו...כמו....' אומרת לו.
-'את יפה מתמיד. ואם היית נותנת לי לצלם אותך, היית רואה את זה
גם. אבל את עקשנית'!.
הוא עורם על צלחתה פתיתים וסלט, וממלא את כוסה מיים קרים.
-'אני לא יכולה לאכול כל כך הרבה' היא מוחה, מותחת את גווה
הכואב, ידה מעסה את צווארה.
-'את חייבת'. שאביא לך כרית מהחדר? כואב לך הגב?
-'אתה מתוק שלי. אתה יודע?' מלטפת את לחיו המגולחת ברישול,
ראשו נוגע בראשה והוא נושק לאפה, וקם להפוך את התקליט.

-'פגשתי אותו היום'. נפלט לה פתאום.
-'איפה'? המחט נשמטת מאצבעו על התקליט ונשמעת שריטה רמה.
-'על יד בית אריאלה'. מביטה בו. אל תוך עיניו.
פניו מתוחות.
-'מה אמרת לו, מה הוא אמר לך?' שואל אותה בקול מדוד.
-'הוא התעניין באיזה חודש אני'. נזכרה במבטיו המשתאים. המקיפים
את בטנה העצומה.
-'מה אמרת לו?' מוסיף לחקור אותה. עלבון בקולו.
-'בעוד עשרה ימים'. עונה לו בשקט, מביטה בו, עיניו מצטמצמות
לעומתה.
-'בוא לאכול'. קוראת לו.
-'אמרת לו שזו בת?'
-'הוא לא שאל. זה לא עלה. הוא שאל אם אני עוד כותבת'.
-'מה אמרת לו?'
-'שכבר לא'.
-'הוא נישק אותך?' שאל אותה, מתאמץ למשול ברוחו.
-'לא' עונה לו בפשטות. 'לחצנו ידיים... זה הכל'.
-'אני לא רוצה לשמוע יותר' קוטע אותה. אוכל במהירות עיניו
מתרוצצות בחוסר מנוחה.
היא מניחה את כף ידה על ברכו. נאנחת בצער. לא הייתי צריכה לספר
לו כלל, חושבת בליבה.
ונזכרת.
אלפי פעמים דמיינה את פגישתם. את 'משפט הפתיחה המנצח'. את המבט
שתיתן בו.
לדבר אחד לא הכינה את עצמה. לראותו עם אחרת. צעירה ממנה,
כמובן. ויפה. מאוד יפה.
קטנה ואתלטית. חשה כל כך מגוחכת על ידה במימדיה.
אותו אחזה הפתעה גמורה. הוא חייך את חיוכו המוכר, פניו מאירות
בהתרגשות.
-'אני לא מאמין'.....מלמל.
והיא מחשבת בליבה חישוב גס.....חמש שנים עברו מאז ראתה אותו
לאחרונה.
הוא נותר כשהיה.
היא השתנתה ויודעת.
'מה שלומך?' מחייכת אליו, מנידה ראשה בנימוס לעבר מי שהיא,
כנראה, אהבתו החדשה.
-'זו סיגל. היא - -אנחנו - -  עובדים יחד'. הוא קורא במאמץ.
וסיגל זו מציצה בו במורת רוח, גבותיה מכווצות לעומתו.
-'אני רואה שאת ..... ' מצביע על בטנה, חושף שיניים צחורות -
חיוכו מתרחב.
-'כן. בעוד עשרה ימים'.
-'את נראית נהדר' מנמיך את קולו, נוכחותה של סיגל נשכחת ממנו.
וממנה.
-'גם אתה' משיבה לו קצרות.
נדמה לה שהמכוניות חדלות מנסיעתן, אנשים מפסיקים ללכת-כולם
מביטים בם.
-'מה עם הכתיבה'?
-'אה. הפסקתי. מזמן כבר..'. עונה בביטול. כואבת פנימה. משהו
בשאלה הזו כיווץ את גרונה והגיעה שעתה ללכת, בטרם תפרוץ בבכי.

מושיטה את ידה, ומחייכת בעווית.
הוא לוחץ אותה רפוי רפוי, חיוכו נמוג.
-'שמחתי להכיר אותך' היא פונה לסיגל בפעם הראשונה.
-'גם אני'. מסננת אליה, מהדקת אחיזתה בו.
קצת לפני פינת דובנוב, היא מסתובבת להביט בהם.  
שני זרים.