-'מה את רוצה לשתות'? שואל בקולו הרך לרצונה, והיא תמיד נפעמת
מכך. ששואל לרצונה.
לו רק ידעה, מה רצונה, מהרהרת.
-'שני קפוצ'ינו' אומר למלצרית בקולו האחר.
-'תרצו לאכול משהו?' משדלת המלצרית, מבוגרת, שיערה מחומצן,
שזופה, יופיה גס למראה.
הם מזמינים שטרודל תפוחי עץ. ושטרודל גבינה.
והיא, ביאושה מוותרת על המזלג, מקרבת את העוגה לפיה, אצבעותיה
מוכתמות אבקת סוכר, והיא מקשיבה לו בריכוז.
והוא מספר לה את אגדת אנדרומדה. מבטא יפה כל כך את השמות
המסובכים להגיה.פרסאוס, פגסוס, קסיופיאה, קפאוס, אנדרומדה.
מדי פעם עיניה נודדות ומתרכזות בעיניו, בשפתיו הנעות בחן,
בשערו הסמיך הרך.
היום הבחינה לראשונה בצלקת בפנים זרועו הימנית והתאפקה מלשאול.
מבקשת להותיר בו חידות.
מאגדת בתנועה רכה קווצת שיער סוררת, אניצים לבנים בצדעיו
מגבירים את ריגושה.
הקפה הקטן מתרוקן, והוא חרף הבטחותיו, מקרבה אליו. מנשק לה.
נושם אותה פנימה בשאיפה עמוקה, ונאנח.
כך הם.
אנחות צער, הרודפות אנחות תשוקה.
-'דאוס אקס מכינה'. נזכרת פתאום...במונח. מגלגלת אותו בלשונה.
נהנית לבטאו. מרוגשת מכך שזוכרת. מבקשת להרשימו בידיעותיה.
שכן, על פי רוב שותקת. חותמת שפתיה וכורה את אוזנה השומעת וזו
החרשת לשתות בצמא את מילותיו.
-'בואי. אקח אותך למזח'. גומע בזריזות את הקפה השני. 'הקפה הזה
קטן מדיי'. רוטן רטינה שאין בה ממש.
-'קר לך'? שואל אותה, מחבק את זרועותיה. מבחין בעייפותה.
'אתמול בכיתי' היא רוצה לספר לו. אך שותקת.
השמש מתכסה קרעי עננים, נאבקת לנשום אלומות אחרונות, מציירת
שובל רוטט גלים, והוא אוחז בידה, מוביל אותה בינות סלעים
משוננים. תיקה מכביד. הסוודר הכרוך סביבו מיטלטל ונחבט בסלעים.
וגלים נשברים לרגליה, מתיזים דמעות ים מלוחות וקצף ונסוגים.
אלף פעם ביקשתי להרחיקו, חושבת, כדחות חוף גלי ים.
אך הוא שב.
והוא משכיבה על סלע מחורץ מאובנים, גבה כואב והיא נאנקת בשקט.
מביטה באלם בחללים הפעורים תחתם, בריק המאיים בין אבן לאבן.
איך נעתרת לו כך, על סלעים משוננים, המקעקעים בגבה תשוקה
גנובה. מייסרת.
היא מסירה את משקפיה. מביטה בו. מתאמצת לחייך. חיוך אחרון. היא
יודעת.
-'הן חומות בהירות. העיניים שלך. לאור שמש' קורא בהפתעה, מצמצם
את עיניו הכחולות, אפו נוגע בה, הוא קרוב עד כאב. וכבר אפסה
תחינתה. תקוותה נסתתמה בתבן מילותיו.
סוף ציורי היא מבקשת להם.
והוא מוליכה לאורך שובר הגלים. השמש נכנעת לים, נטרפת פנימה.
הגלים שוקטים, בקצה - מצפה ישן, חלוד, המוביל לשום מקום.
-'אנחנו קרובים מדי לקצה' היא רוצה לומר לו. ונמנעת.
זוג צעיר מתקרב אליהם, מבטאם זר.
-'הם גרמנים' הוא לוחש לה. וכמו להכעיסם, מנשק לה בעוז.
נשיקותיו מסחררות אותה. אם תיפול, אין לה סיכוי. הסלעים
המשוננים יפלחו את עצמותיה. המים יקפיאו את דמה.
בציפורניה נאחזת בחולצתו - ומביטה לאחור.
-'הנה. הסלע הזה. שם הושארה, אנדרומדה, טרף למפלצת' - מצביע על
סלע מזדקר, מכוסה טחב, התרגשות בקולו.
-'בואי. לסמטאות...'
מוביל אותה בצעדים גדולים, ידו אינה מרפה ממנה. הוא מתעקש
להמשיך לאחוז בה, למרות המעבר הצר, הדרך התלולה, החושך,
השוליים המשופעים, שאון הגלים, גסיסת השמש.
חתן וכלה מבויימים להפליא לוכדים את תשומת ליבם, על שפת הנמל.
הוא מתעכב להביט, היא מבקשת לברוח. קשה לה לחזות בהם ולדעת את
שיודעת זה מכבר...
צריחות שחפים.
לסמטאות.
לסמטאות.
מרחפת דרכה בעקבותיו, בוכה דמעה סוררת והוא בגבו אליה. ולכאבה.
גלריה. ועוד אחת. ציורי קיר. סמטאות חשוכות ריקות מאדם. פנסים
כדוריים, תלת ראשים המזכירים לה את הגורגונות מטילות האימה
שדיבר בהן, לפני כשעה, כשסיפר לה בהתלהבות של ילד בקולו הנפלא
את סיפורה של אנדרומדה.
הרדופי נחלים משכרים את אפה - צמח רעיל, היא נזכרת.
צעדיו הופכים גסים. הוא ממהר, תם זמנה, היא יודעת. אוחזת
בכתפו, בגב המגובן מעט, מסובבת אותו אליה, נושקת לו בכוח.
הוא נענה לה, בחיוך מופתע, כפותיו החמות עוטפות את לחייה,
דמעותיה יבשו זה מכבר....
קשים לה, הרגעים האחרונים. היא נעשית מרירה וארסית.
לא הפעם.
בשקט נכנעת לצעדיו המהירים, מבחינה בפגר יונה ונרתעת.
-'בואי מסביב' - אומר לה. מודע לרגישותה.
סבך רשתות מגובבות מוכיח אותה. 'נלכדת ברשתו, ילדה....ואת
כנועה ושוקקת....' לוחש לה הים.
-'את רוצה גלידה?' שואל אותה, ועוצר את האוטו סמוך לתחנת
אוטובוס. הרחובות כל כך ריקים. מחדדים את ריקנותה שלה.
היא בוחרת רום צימוקים.
-'טעים לך'? שואל אותה, מתענג על שלו, ידו מרושלת על ההגה,
הכבישים צרים וחשוכים והיא חוששת. לפעמים הוא מתניע ונוסע לפני
שהיא נחגרת והיא כועסת עליו. בלי לומר מילה.
-'כן' משיבה קצרות. אם כי בלוטות הטעם שלה רדומות לגמרי.
והיא תוהה האם הפעם תיפרד ממנו גאה. ולא כתמיד בוכה ומובסת.
ברדיו שירים ישנים. לצבוט את ליבה עוד, להכאיב היכן ששכך הכאב,
'את מואילה הרי לכאוב עד הסוף, מרצון' חשבה בינה לבינה.
-'היה לך טוב איתי, ילדה שלי?' שואל אותה, בעיניים מבריקות.
בעוד רגע ידם קולו, יכבו עיניו, יסוג ליבו לאשה אחרת.
והיא, באומץ נפרדת, לתמיד, קבס בגרונה,
-'אני נחנקת, אני נחנקת' רוצה לצעוק לו.
-'לאן אתה הולך?' רוצה לשאול.
כמה פעמים תיעזב, כמה פעימות תאבד עוד, בטרם ייתש כוחה.
-'אנחנו עוזבים' אומרת לו חרש.
-'לאן?' שואל אותה פחד בקולו.
-'לצפון'. השלמה בקולה.
-'לא אתן לך'. משיב לה. מחזיק בידה בכוח.
היא מושיטה את ידה האחרת, ללטוף את לחיו המגולחת ברישול.
-'עדיף כך. עדיף לשנינו'. קולה ריק.
-'כבלים יהיו רק בין לבבותינו' ציטט לה את פרסאוס.
אבל הוא אינו פרסאוס
והיא אינה אנדרומדה.
'דאוס אקס מכינה' יש במיתולוגיה היוונית. שם בלבד. לוחשת לו,
כשהוא מתרחק ממנה, רכוב על פגסוס.
בפעם האחרונה.
'דאוס אקס מכינה' = האל מן המכונה. לעתים סיפורים מהמיתולוגיה
היוונית הותרו מהקונפליקט האדיר אליו הגיעו בדרך חסרת היגיון,
גאולה מכנית שאין לה אחיזה בדבר.
אנדרומדה-דמות במיתולוגיה היוונית. בתם של קפאוס וקסיופיאה
מלכי אתיופיה. לפי האגדה, קסיופיאה נענשה על כך שהתפארה כי בתה
אנדרומדה יפה מבנותיו של פוסידון אל הים, שהטיל קללה על ממלכת
קפאוס, אבי אנדרומדה, והציף את ממלכתו. המלך כבל את בתו
אנדרומדה לסלע בחופי יפו להקריבה למפלצת, כדי להציל את ממלכתו
מרוע הגזירה. פרסאוס, בנו של זאוס מלך האלים, התיר אותה מכבליה
כשהוא רכוב על פגסוס, סוס מכונף, ואמר לה: 'כבלים יהיו רק בין
לבבותינו'. |