"מעבר לערי העשן ותכני הזכוכית,
מסתתרת לה ארץ בשם אחרכך.
שם הנשים כובסות שמלותיהן בדיו
והגברים מתפדרים באבקת סוכר.
בארץ שלווה זו גרה נסיכה - שלכת,
היא זוכרת את שמה, את שמה בלבד
ובכל בוקר מוחקת היא את האתמול."


ג'וליה מניחה את האקדח הקטן על השטיח ומתמוטטת לצדו. הסרט
נגמר. מתחיל להחשיך. אני מדליקה את האור, הולכת למטבח ומרתיחה
מים לקפה. הבית מסריח מסיגריות עם הד קליל של "את מעשנת יותר
מדי". אני מציתה סיגריה נוספת ומגבירה את קולטריין -  שיילחם
ברעשים המעיקים של המחשב ושל הרחוב. אם הייתי מסוגלת, הייתי
מתמוטטת ליד ג'וליה, שגם ברגעי משבר נראית כמו סוכרייה, לוקחת
את האקדח ויורה.

מאוחר יותר, מול הראי, מכבסת מילים ומתכוננת לסרסר את עצמי
לעצמי ואת עצמי לכולם. לרגע אני ממתק של גיבורים, לרגע טחב.
יוצאת מהבית אל שדרות נטולות שירה, לעבר כינוס איברים אצל
נועה, גוררת סט בהונות-רגליים קפוא. מיכל תביא את המוח התורן
ובטח יגיעו כמה אורחים חדשים עם אצבעות מאשימות.

ביום חמישי הזכרת לי שאמרתי לך שאני אוהבת אותך ללא תנאים
ושאני מוכנה למות למענך ואני אמרתי שלפעמים יוצאים לי גם המון
דברים מטונפים מהפה, במיוחד כשאני נוהגת, ולא את כל מה שיוצא
צריך לשמור ושמנגנון הסינון המערכיחסימי שלך נדפק. חלש מרוב
פירסומות טלוויזיה שאתה צורך בערבים בנאליים אצל חברים חבוטים.
הרגשתי רע עם מה שאמרתי, לא כי אולי פגעתי - אלא משום שלא ממש
אמרתי את מה שרציתי להגיד. בעצם רציתי להגיד לך שאתה צורך
פרוזאק כמו שאמא שלי צרכה פידבקים מרגשות אשם, ונוטע גרורות
מהסרטן שלך כמו נטיעות דמוגרפיות המוניות בחג האילנות.

קבענו שיאסוף אותי מתחת לבית של נועה וירדתי כמה דקות לפני כי
רציתי את סטירות הקור בלחיים שיבליטו בי את הראציונל הפרקטי,
וגם סתם כדי לתרגל הליכה מדרכתית בצעדים קטנים בלי מטרת-על
משולטת מעל לראש. הגיע מוקדם מדי ונכנסתי לרכב. הוא שאל לאן,
אמרתי שעדיף שניסע אליו. אולי כי הבית שלו פחות אופטימי. הלילה
מאוד זהיר ועדיין לא מצאתי את מה שידביק אותנו ביחד לכל החיים
קדימה. עד כמה שאני יכולה לראות קדימה מכאן. לא בטוחה שחיפשתי
היטב.

חזרת לחדר עם קפה ומצאת אותי יושבת על קצה המיטה, בועטת בצל של
האהיל המגוחך שרכשת לפני כחודש. אמרת שאתה זז לקנות קצת כבוד
וחזרת עם הרכישה האנאלית הזאת. אתה לא מתפקד בלי המנורה
המהבהבת מעל הראש. כן, כן, יש לך עוד סטארטאפ - כשהיא כבויה
אתה איננו. נעלם. זה לא פיזיקלי. טוב, אתה אף פעם לא היית ממש
פיזי-קל-לי. אני נכנסת למיטה עם המחשבה הזאת, כי בדיוק נעלמה
לי היכולת העמודשדרתית שלי. הלילה עדיין נושם, שומעים אותו
מתנשף בכבדות אורבנית עצבנית והזמן מתחפר בביצורים, חונק את
התזזית הטבעית החיננית שלי. משנעצרה הדינמיקה, אני לוכדת את
כישלוני בשמיכה, בתנוחת עובר, ומוחי - פצצה מאומנת לפגוע - נפל
על כרית.

בהתחלה, כל המילים שהחלפנו בינינו מילאו את החלל עד הקירות
וחזרו אלינו בהד של שירה. אבל מזה זמן-מה זו כבר לא שירה אלא
יגון שחוזר אלינו מקירות לחים. בערב הראשון, כשהכרנו, אצל
הבחורה שקראה לך סומק, בבלפור, שאלת אותי איך הייתי רוצה לחזור
בגלגול הבא. עניתי לך שהייתי חוזרת כחתולה של זוג הומואים,
בשלני דגים מצוינים שחיים בפארק אבניו עם קמין בבית. אחר כך
שאלת מה עשיתי בגלגול הקודם ואני אמרתי שנחתי. אתה צחקת כל-כך
יפה שרציתי לצלוב אותך מייד ולעשות ממך איקונין פופולרי אהוב,
סוג של הקטקט ישו הקדוש. ורק עכשיו אני מבינה שזה היה דפוק
מצדך שלא שאלת גם ממה נחתי, כי אולי היה לי פאנץ'. ורק עכשיו
אני מבינה שבעצם התמוגגת מבחירת השאלה שלך. בטוחה לגמרי שנוצרת
בשבילי, באשמתי.

סירנות עצבניות מהרחוב חידדו לרגע מלחמה רכרוכית שניהלתי ביני
לבין ילדה חידלונית ומטופשת. הבעיה היא בתפקוד האנונימי
היומיומי שלך. אתה רוצה להיות כוכב, אבל אתה נכה והנכות שלך לא
מנצנצת למרות שאתה מצחצח אותה כמה פעמים ביום. אתה ענק בלשאת
נאומי אמביציה על איך אני גדולה וחזקה ויכולה לעשות הכול
באולימפיאדת הקיום המצליחני,  אבל תמיד נשארתי עם המחשבה שאני
גבוהה כמו חלום של גמד, חזקה כמו ביצה קשה ומהירה כמו טעות.
הפער בינינו לבין כל דבר שאנחנו רוצים להשיג, הוא החלומות
שלנו. תהום סמיכה שמזכירה את האוויר המשמים בריאות שלי כשאין
לי מה להגיד.

אני מנסה לנער מעלי זיכרונות כפירורים. שעות של פריון סביב
רעיון שמסרב להיוולד, תיבה קסומה שרחוקה שעה אחת קבועה ממני.
למעשה, רק כשהתעוררתי אחריך משינה הרגשתי הכי ראויה, הייתי
דוחה לילות. הסיפור שלי צריך היה לשרוד אחריך, חי בקמטוטי
הציפית על הלחיים שלנו. למען האמת, בבקרים בהם התעוררתי לפניך,
התהלכתי באופן תבוסתני במטבח - חמישים צעדים קטנים של נסיגה
בין הכיור לטוסטר אובן. ספרתי גם את הטיפות בברז המטפטף - 254
טיפות שמזכירות לי שאני לא ראויה. בתקופת האביביזם הסכריני
בלענו הכול, אבל עכשיו אנחנו יורקים החוצה כמו נביא פוליטי
במהדורת-ערב עם אסתטיקה של מורה עייפה, להיסטוריה עייפה.

אמת זרה ומנהלת מעירה אותי בשעת בוקר. ארגון צפונות במעטפות
קטנות ושקופות, ללא נמען וכתובת, רואים ורוצים, הכול נשלח
בחוסר-סבלנות ולא נותר אלא לשחרר. הסוף מפרה אותך בחוסר דרך
ואותי - מפרה הוא לא. אני יוצאת מהמיטה שלך, יוצאת מהדירה שלך
אל הרחוב וטובעת בין כל שחייני המדרכות.