מצחיק אותי כמה פרצופים אני מחליף.
כל יום אדם חדש, אבל יש בו משהו שמזכיר את אתמול.
יום אחד אוהב ומאושר, למחרת שונא ועצוב.
הלב שלי סגור עכשיו, אין לי מקום להוסיף אנשים חדשים.
אז אני מצטער.

מצטער שלא יכולתי לצרף אותך ללב שלי, לדחוס את כולם בשביל
שיהיה מקום גם לך.
כי את יפה. כל-כך יפה שבאמת הייתי רוצה לעשות את זה בשבילך.
ולפעמים אני מתגעגע אליך, ולפעמים אני גם אומר את זה.
את בשבילי כמו מכתב. מכתב ישן.
שחתום בשואבה, ורק למישהו מסוים יהיה מותר להיכנס.
וכל פעם שהמכתב נפתח, והסיפור נגמר, את שורפת את המכתב
ומיד מתחילה במלאכת כתיבת מכתב חדש.
וכל פעם המכתב מעורר בי התפלאות, ואני מביט כל פעם מחדש מהצד
כותבת את המכתב ונדהם.
נדהם מהצבעים שלך, ומההבעות שלך.
ורק רציתי שתדעי, שאת לא סתם אולי.
את אחד מהאולי המשמעותיים שהיו לי.
ואת הנשיקות שלך אשמור בכיס לימים טובים יותר.

ולך יקירתי,
מגיע יותר מסתם נשיקה על המצח.
ד"ש מהמפלצת שמתחת למיטה.