[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"האם תוכל לסלוח לי?, שאני כבר רוצה ללכת מכאן אלייך, לא
להמשיך להיות כאן לבד.
הכיצד השארת אותי לבד, כאן בחיים הללו
בלעדייך..."

והיא בכתה נופלת למרגלות הדבר הזה שהיה הוא...

                   



האהבה שלהם הייתה אהבה אמיתית וקלאסית.
הם הכירו הרבה שנים, היו מכרים מילדות אפילו באותו הגן היו
ביחד, רק בסוף התיכון הניצוץ ביניהם קרה.
הוא מצא אותה והיא אותו, הוא פגש אותה בוכה בדשא ולא הבין מה
גרם לה לבכות, הוא ניחם אותה מבלי לשאול מה קרה, היא שמחה שהוא
ניחם אותה, חיבק אותה נתן לה את כל החום שהייתה זקוקה לו באותו
הזמן, ומאז לא היה ניתן להפריד בניהם.
בחופש נסעו ביחד לאילת שם היו ביחד כל הזמן
כמו סיר למכסה היו, פקק לבקבוק אפילו מבחינת מראה היו כמו קן
וברבי
והאהבה בניהם הייתה היחידה, האמיתית והטהורה שביותר, הוא היה
מתחשב ידע לראות הכל דרך עיניה, עיניה הגדולות והכחולות, והיא
הייתה קוראת אותו כמו ספר פתוח, לפי הבעות גופו ותנועותיו
הייתה יכולה לדעת אם טוב לו או רע לו.
היו מרגישים הכל אחד על השני, היו שני השלמות אחד של השני, הוא
תמיד אהב את שערה הגלי והאדום שהיה נופל על עיניה ומבליט את
עיניה הכחולות כל כך,
וגופה היה מושלם מבחינתו, הייתה קטנה, בדיוק מגיעה לו סנטר
בראשה.
גופה היה חטוב, הייתה יפיפייה בעיניו.
הוא היה בעל עיניים חומות -דבש גופו היה מחוטב בצורה הכי טובה,
כמובן שהיה בכושר לקראת הצבא כך טען תמיד.
אהבה כל נגיעה בגופו, שכן מה שהיה לובש תמיד גופו היה מובלט,
הייתה בניהם אהבה גדולה, ענקית, אהבה שאין כמותה!
כשהכירו, אז מילדות לא היו בקשרים טובים, למרות שיצא להם תמיד
להיות באותה כיתה או שכבה.
בתיכון הקשר שלהם היה רק של היי וביי, חוץ מזה לא היו נפגשים
ולא כלום, אפילו היו יחד בצופים אבל גם שם לא היו מדברים יותר
מידיי אחד עם השני.
רק מאותו היום שראה אותה בוכה רק מאז החלו הדברים בניהם לחיות,
רק אז גילו עד כמה הם דומים ומשלימים אחד את השני, התאהבו במבט
שני.
             



רן ואליה היו מהזוגות שאנשים אהבו להסתכל עליהם, אליה לא אהבה
שאנשים הסתכלו עליהם כל כך, היא טענה שהיא מפחדת מ"עין רעה" של
האנשים.
הם אהבו להיות לבד, רק שניהם לבזבז את הזמן שלהם רק ביחד,
כאילו אף פעם לא סיימו לדבר אחד עם השני, הרבו בדיבורים על
החיים, על כל דבר שקרה, שזז על הכל!
רן אהב כל כך לצלם את אליה בכל מקום רצה תמיד להנציח את יופייה
שכל כך אהב,
"אליו'ש נו רק עוד תמונה אחת... בבקשה..."
"רנו'ש דיי מה צריך כל כך לתעד את חיי!?..."
שעות על גביי שעות היה משכנע אותה בצילומים.
ושניהם היו לפניי גיוס, הוא מתגייס לפניה, חודשיים לפניה,
לשניהם היה כבר 18,
הוא לצנחנים, והיא לחייל הים.
"הלוחם שלי מתגייס עוד מעט",לא היה לה קל עם הגיוס,
היא לא ידעה איך יוכלו שניהם להסתדר להיות אחד עם השני לשמור
על הקשר שהיה להם.
לא רצתה שהיום הזה יגיע, היום שבו מדינת ישראל תיקח את אהובה
לרכושה הפרטי, לקחת אותו ממנה.
                     



היום הם יצאו לחגוג חמישה חודשים, הפעם רן הכין את ההפתעה,
"אתה חושב שבאמת יהיה לנו קל עם הצבא?"
הרבו כל כך לדבר על הנושא, אבל אף פעם לא הגיעו לידיי החלטה על
מה לעשות באמת.
"אני אכתוב לך כל יום, אחשוב עלייך כל שניה, אנשום את האוויר
בידיעה שאת מחכה לי שם, אצלצל אלייך בכל זמן שינתן לי..."
והיו חששות בליבו, איך ישאיר אותה בלעדיו איך הוא עצמו יסתדר
בלי אהבת אהובתו, בלי האישה שאהב כל כך,
הוא חשש מהכאב שיהיה בלבו, חשש מכאב אם יקרה לו משהו ,אם יקרה
לה משהו ,בזמן שלא יהיו ביחד...
"..חבל שלא הכרנו לפניי, ככה הייתי נהנת איתך יותר זמן...שונאת
להיות רחוקה ממך..."

והם כבר היו בהפתעה- על חוף הים בכינרת.

הוא פרש שמיכת כותנה עם כמה כריות שהביא הניח שם על שפת הים,
השמש כבר החלה לשקוע,
ישבו שם מסתכלים על השקיעה, עיניה נצצו והדמעות נפלו מעיניה ,
"...אליו'ש נסיכה שלי אל תבכי, את יודעת שאני אוהב אותך ויאהב
אותך תמיד..."
חיבק אותה אליו קרוב קרוב,
מהאוטו ברדיו התנגן השיר... "בואי נרקוד עם השקיעה..."
היא צחקה כן ככה היה משעשע אותה.
והם רקדו שם שעות צמוד צמוד, לא רצו להפרד להתנתק האחד מהשני,
"...אתה יודע שאני אוהבת אותך נכון?..." אמרה בשקט בשקט,
"...אני אוהב אותך יותר..." ענה לה,
והיא אהבה את הנשיקות שלו, כך הייתה מרגישה מחוברת אליו בכל
המובנים.
שפתיה היו כטהורות בשבילו, שפתיה היו כמו ממתק בשבילו,
תמיד כשהיה מנשק אותה היה מרגיש את ליבה שהיה פועם כה בחוזקה,
וריחותיו היו משכרים אותה, הוא היה משכר אותה כל פעם מחדש, רק
מהמחשבות עליו הייתה מאושרת.
"בואי למים....."אמר לה ושניהם רצו אל המים האושר היה בעיניהם
הם היו כל כך שמחים...

"...בואי הכנתי לנו משהו לאכול,מה שאת הכי אוהבת..." היא אהבה
כל כך שידע לבשל, אפילו יותר טוב ממנה.
היה מכין כאלו מטעמים.
הוציא מהאוטו שתיי צלחות, סכו"ם ,כוסות, שמפנייה,
פשטידה,בורקס וסלטים.
כל כך התאמץ שהרגע יהיה כל כך מושלם, שהיא תהיה מאושרת, אפילו
הביא נרות.
המקום והאווירה היו מושלמים והיא הייתה מאושרת, "... וואיי
האוכל היה כל כך טעים!!! אין אין עלייך הא..." חייכה ונישקה
אותו...
והם נשארו שם ישבו לצלו של הירח, מחובקים, אוהבים כל כך,
מאושרים.
"...הנה הכוכב שלנו, אתה רואה...?"
"וואי כן,והנה לו הנסיך הקטן שלנו, עם הכבשה והשושנה..."
את הכוכב נהגו למצוא בכל פעם שהיו יוצאים, זה היה הכוכב שלהם,
ושל הנסיך הקטן, בזכות סיפורו של הנסיך הקטן, על השושנה והכבשה
והיעלמותו הפתאומית של הנסיך, אבל הם מצאו את הנסיך, והיו
מבקרים אותו תמיד, ומחייכים אליו, האמינו שהוא מקור האושר
שלהם...
ושקט שרר שם, דומייה.
"יש לי עוד הפתעה בשבילך,חכי לי פה..." והוא צץ עם גיטרה  והחל
מנגן, שיר שהוא כתב לה,
"...ואם יש לי אהובה זאת את אהובתי,
אותך אוהב מכל ליבי
אוהב בכל גופי
עינייך שאליי מחייכות תמיד
מבטייך האהובים
אוהב כל דבר בך, אהובתי..."
והיא ישבה שם עם השמיכה מוקסמת ממנו, והיא ידעה שאין היא פשוט
אוהבת אותו.
כשסיים קרבה אליו... "זה הדבר הכי יפה ששרו לי אי פעם, ורק
בגלל שאתה שרת לי אותו..."
ונשקה לו.
ושם זה קרה, על חופו של ים הכינרת, שם הם התאחדו לראשונה, הוא
והיא, רן ואליה, אליה ורן,
שם אהבתם אחד לשני נבראה שם לא היו בעבורם עוד מעצורים, מימשו
את אהבתם, הם הרגישו שזהו הרגע, אהבו כל כך, הרגע שהפכה לאישה,
הרגע המקודש שהיה לשניהם, עשו אהבה,
יצאו מבתוליהם, הפכו ליותר מחוברים אחד לשני, והוא אהב את
גופה, והיא את גופו.
וזה היה כל כך טהור, האהבה, מה שקרה בניהם באותו היום שם
בכינרת, כשחגגו חמישה חודשים.
חזרו מאושרים, וידעו שלא ישכחו את הרגעים הללו לעולם...
                     



והיום הגיע, רן הלוחם מתגייס, "אל תלך.. אל תעזוב אותי..."
מתוך שנתה הייתה אומרת.
והיא הייתה חזקה, כשהגיעו לבית החייל נפרד מכל משפחתו, אותה
שמר לסוף, לא רצה לגרום לה לבכות, לא רצה להכאיב לה עוד, ידע
עד כמה כאב לה, עד כמה לא רצה לעזוב אותה כאן לבד.
איך עברו כבר שבועיים מאז היו בכינרת וחגגו חמישה חודשים
לאהבתם.
לא נתנה לו לראות את כאבה, חייכה וחייכה לכולם, היא לא הסתכלה
לו בעיניים.
וכבר הקריאו את שמו, והיא מחבקת אותו חזק חזק, והוא אותה, והיא
החלה לבכות,דמעה אחר דמעה, זולגות על לחייה על פנייה היפות, על
כתפו מעיניה, והדמעות שוטפות אותה, דמעותיה עליו, והיא בוכה
והוא מנגב את עיניה שהזכירו לו כעט את הים, "אל תלך אני
אתגעגע, לא יכולה יותר בלעדייך, לא אוכל לסבול את המרחק
ממך..."
"את תוכלי אנחנו ניפגש, אל תבכי אליו'ש שלי... רק שלי לעולמים
ואני שלך, קחי ..." והביא לה את הצמיד שלו, כסמל לאהבתם.
נפרדו בנשיקה, והיא בכתה, והוא כבר כשלא יכל לראותה יותר בוכה,
עלה לאוטובוס וכבר נסע.
                 



"...אני שוב מתגעגעת, לא יכולה יותר, הגעגועים אלייך כל כך
נוראיים בעבורי,
יש לי בשורה חשובה אתה תשמח אני שמחה.
אני אמורה להתגייס בעוד כמה ימים, תגיד לי שתגיע, תגיד לי
שאראה אותך.
אני אוהבת אותך כל כך יקירי, רני שלי,
ואני לא שוכחת, מקווה שלא תשכח אותי אהובי,
כי הימים בלעדייך כל כך נהפכים להיות ארוכים
אוהבת אליו'ש הנסיכה שלך..."
כך כתבה לו משהיה כבר שבועיים בצבא ברציפות בלי לחזור לבקר
אותה.
           
לא יכלה יותר, רצתה לומר לו שמאהבתם יצא פרי, מהרגע האהוב שלהם
בכינרת,
מאותו הרגע הקסום ששניהם לא ישכחו, ועכשיו לעולם לא יוכלו
לשכוח,
האהבה הייתה בתוכה, האהבה שלהם.
וזה הפך אותה למאושרת, רצתה לספר לו שידע על כך ראשון .
אף אחד עוד לא ידע על כך, גילתה זאת כאשר הוסת שלה איחר, היא
הרגישה את זה כבר לפני, רק לא הייתה בטוחה, והיא עשתה בדיקה
שאישרה את אושרה.
היא שמחה, לא ידעה מה הוא יגיד לה, אם גם הוא ישמח כמוה,
ידעה שכן, הרי פעמים רבות דיברו על ילדים, פירות היו מכנים
אותם, פירות לאהבתם הגדולה, תכננו הרבה ילדים, אפילו רצו לאמץ
כמה רצו משפחה רצו לא להיפרד לעולם.
                     



"אהובתי
אליו'ש שלי,
אני לא משוחרר,בקרוב יש לי קצת זמן.
אנחנו יוצאים למשימה מנצחת הראשונה שלנו
ואני אפילו הולך לצנוח לראשונה היום בצוהריים.
אני חושב עליך כל כך הרבה,
מצטער שאני לא אגיע לגיוס שלך,
לא ראיתי אותך כל כך הרבה זמן, אני מתגעגע אלייך כל כך.
אני נזכר בך בכל שניה שאפשר.
אני המצטיין בפלוגה שלי
והכל בזכותך נסיכה שלי, את זאת שנותנת לי את הכח לא עובר יום
שאת לא במחשבותיי,
לא עובר יום שאני לא חולם על שפתייך, על גופך, עלייך...
תהני לך יפה שלי,
בהצלחה
שלך רן."
כך כתב לה, במכתבו האחרון.
                                       



היא לא התגייסה, מכיוון שהייתה בהריון, רק חיכתה לרגע שהוא
יצלצל אליה ויגיד לה שהוא כבר כאן.
באותו הלילה שקיבלה את המכתב מרן התעוררה בבהלה מהשינה,
קמה בוכייה, הדמעות לא חדלו לזלוג מעיניה, כאב חלחל בליבה, צער
ויגון.
בכי שלא ידעה מעולם לא יכלה לעצור ולחדול מלבכות.
היא הבינה שמשהו לא בסדר, משהו לא בסדר עם רני שלה, היא הרגישה
את זה, את הכאב ,כאב לה בלב כאב לה בכל מקום כאב שלא ידעה
מעולם.
רצתה להאמין שהיא פשוט מתגעגעת, אבל זה לא היה כאב של געגוע.
אימה כשראתה אותה בוכה בבוקר ניסתה להרגיעה, היא ידעה עד כמה
התגעגעה לרן, לא הצליחה לנחמה.
בשעות הצוהריים כשהייתה אליה ישנה מכדור שינה והרגעה, ביסרו
לאמה את הידיעה,
שבלילה בעת ביצוע המשימה החשובה, הוא נפגע, ושזאת הייתה תאונת
עבודה.
לקחו לה את הלוחם שלה, את החיים שלה.
כשנודע לאליה הידיעה היא לא האמינה, לא רצתה להאמין, לא יכלה
להאמין,
הרי רק אתמול היו שניהם בכינרת, רק אתמול שלשלום הכירה אותו.
מי קטף לה את פרי אהבתה, מי לקח לה כעט את החלומות, האהבות,
האהבה הכי גדולה שלה בחיים.
רק רצתה להאמין שהוא ייכנס בדלת אליה ויחבק אותה חזק חזק
וירגיע אותה, כמו שרק הוא ידע.
רצתה לומר לו, לספר לו על ילדיהם, הילד שלה ושלו, פרי אהבתם,
לא הבינה שהוא כבר איננו.
                       



היא הגיעה להלוויה, כולה בבגדים שחורים, עם מצנפת על ראשה,
שיסתירו את שיערה האדמוני.
עם משקפיים גדולות שחורות, שהסתירו את כל פנייה הקטנות,
היא לא יכלה הדמעות היו חזקות ממנה,
היא נשברה שם, נפלה על פניי קברו, כשהכניסו אותו צעקה,
"לא!, לא זה לא יכול להיות רני שלי..."
"אני אוהבת אותך... לא סיפרתי לך...רני שלי... לא הספקתי..."
ובכתה...
"איך לקחו לי אותך, אהובי שלי, נסיכי הקטן שלי, מה יהיה עליי,
איך אחיה בלעדייך, איך איך..."
והוא, כנראה שהיה שם למעלה, בכה עליה,
זעק לאלוהים שיעזור לה שישלח לה מלאך שינחם אותה.
כאב על כאבייה, כאב על שעזב אותה לבד, את בנו עזב.
כנראה הסתכל עליה, רצה להאמין שזהו חלום ושהוא צריך להתעורר.
כנראה היה לבוש לבן כמלאך, אולי היה עומד שם לידה, אולי הוא שם
לצידה בכל עת, אולי מלטף אותה ואולי הוא נעלם, אולי הוא שם
באיזה כוכב, עם הנסיך השושנה וכבשה.
           



והיא עמדה שם בוכייה, על קברו.
כבר לא היה לה מה עוד לומר לו,
לא יכלה לנשק את שפתיו יותר
לחוש את מגעו על עורה
לא יכלה לדבר איתו אל הלילה יותר
הנסיך הקטן שלה.
לא יכלה להיות איתו
רק לבכות לו על קברו,מה שנשאר ממנו
מה שנתנה לה ולקחה האהבה, החיים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי שמביא קופון
של במה חדשה
יקבל הנחה 50
שקלים חדשים.


(זונה רוסיה
ממשיכה
בהרהוריה)


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/6/05 9:40
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
הילה סמיילי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה