אלבום תמונות ישן. לא ישן מצהיב, אבל מספיק ישן כדי להיות עבר
רחוק.
פרצופים שמזמן לא ראיתי. חלקם נעלמו לי, לחלקם נעלמתי אני.
חלקם התבגרו לי, לחלקם התבגרתי אני.

תכף מסיימים כיתה ט'. אומנם רק פורים, אבל זה מרגיש כמו רגע
אחרון.
רוב הזמן פשוט עובר מעצמו, כאילו לא היה. נוזל בין האצבעות,
כמו דיו שחור שמכסה לי את העיניים.
הגיל הוא גיל שהכל נראה כמו כלוב אחד גדול, שאי אפשר לברוח,
שאין לאן. והמקלט היחיד, הוא המוזיקה. שוברים קירות, הופכים את
התקרה, מנפצים מחסומים, חותכים את כל מה שקושר. לומדים שיש
מציאות שם בחוץ, ושאי אפשר לבד.
כל מה שידעתי, נמחק כלא היה. כל הרגל, מנהג, תחושה - הכל מת.
מבינים, שאי אפשר לבד. אי אפשר להשאיר את הדלת נעולה. אז
מוצאים מסכות, ופותחים. ככה זה הכי קל, גם הם לא ממש אמיתיים.
לא עכשיו לפחות.

התמונות, לא רק תמונות. הן רק החלק הויזואלי, של הפסקול
שברקע.
משתנות לפי אותו קצב מונוטוני, פשוט חולפות כשמגיע הבום הבא.

יש לי פרפרים בבטן. פחד שאולי משהו ישתנה.
מול העיניים, פרוס כל התיכון. שלוש שנים, ואף פרצוף מוכר.
בידוד.
הלבד הזה, הופך לקשה יותר, מעיק יותר. רגיל יותר.
המציאות מטשטשת בכל יום שעובר, וכבר לא רואים מעבר למסכות.
סביבי, אין כלום. הכל כל כך רחוק, והמפלט היחיד הוא הטלפון.
עוד ועוד מילים, שמחזיקות חיים שלמים. מילים שמחליפות פנים,
מחליפות מגע, מחליפות קרבה.
אז מנסים לפתוח רק עוד קצת, להוריד להם, ולי, את המסכות. להפוך
אותם לבשר ודם, כי זה כל מה שיש. מה שנשאר. אז לרגע, זו
המציאות. ליותר מרגע, לשיר שלם.
והכל נראה בסדר.

כל תמונה, חרוטה עמוק בתוך הראש. אני מניחה שיישארו שם לעוד
הרבה זמן. אולי, עד שיצהיבו הדפים באמת. אולי, לא ישרדו את
מבחן הזמן, ידהו לאט לאט.

כבר שנה שנייה, והמצב קבוע. במרחק נגיעה אין לאן להושיט יד.
למעט שיש, כבר קשה מידי להגיע. בדיוק כשנדמה שהדלת פתוחה כולה,
מתברר שכבר אין לאן להימתח, אין מי שיעבור דרכה.
לרגע, כבר שכחת איך זה לבד, ופתאום זה כל מה שמקיף. כלום.
הזהות שהתגבשה, כבר לא ממש מגובשת. המסכות החליפו פנים, אבל
המהות אותה אחת.
הדלת חורקת בצעדי ענק אל עבר המשקוף, כאילו מנגנת מנגינת
ניצחון עלי. בטריקה אחת היא יכולה לשרוף את הכל. למעוך.
הדמיון משתלט, וקשה להחליט מה גרוע יותר - זה או המציאות. הכל
כבר מעורפל, אי אפשר להבדיל בין גיטרה לתופים.

כל מבט, מכאיב יותר. התמונות משקפות את כל הפינות, לא מפספסות
שום דבר. לא משאירות כלום ללא מודע, לאזור המודחק.

עוד שנה, וכל מה שנותר זו דלת אחת נעולה, מסכה אחת הרבה יותר
מידי גדולה, ושביב קטן של אור. אפילו דרך חור המנעול לא אתן לו
להזדחל.

תכף מסיימים כיתה י"ב. אומנם עוד אפילו לא פורים, אבל כבר
יודעים שנגמר.











8.12.04