"אז אם חשבת שיש לי במי לבטוח, אתה מאוד טועה!"
אמרתי לו בכעס.
"הרי מי אתה שאבטח בך? אחרי כל מה שקרה? אתה באמת חושב שיש לי
חשק לשמוע אותך? יש טעם לדבר איתך?! לך!"

ואז הוא פשוט תפס אותי בכח ונישק נשיקה והכל נעלם ונזכרתי
בתאריך הזה לפני שנתיים ושלושה חודשים:
כשאז שנינו ישבנו על הספסל מול הכרכרה של מונטיפיורי.
מעלינו עננים אפורים ורוח חזקה מאיימים לנצח אותנו. קולות
הרכבים בכביש העמוס מאחורינו מתנגש בקולות הציפורים.
הקור טיפס עלינו מקצה האצבעות ועד האוזניים, ליטף אותנו מלמטה
עד למעלה. ואני עם הידיים בכיסים בוהה בחומות העתיקות שאליהן
כולם כה כמהים להגיע.  והוא ישב לידי עם הידיים על הברכיים,
ראשו נח על משענת הספסל, חושב מה לומר לי.
ואני מתאהבת.
מתאהבת בצלילים, באווירה, בריחות.
מתאהבת בירושלים.
מתאהבת בו ובכל מה שהוא מייצג.
ובפעם הראשונה בחיי לא היה לי מה לומר.
עצמתי עיניים, נכנעת לקור. משתכנעת לתת לחיים להוביל אותי
בריקוד המושחת. והבטתי בו, עיניו הלחות מביטות בי. ורציתי
שנאהב.

"אל תנשק אותי כשאני כועסת!" צעקתי ומיד התחרטתי.
כה רוצה שימשיך לחבק, שיבין שאני כועסת כי אני חייבת, שאני כן
אוהבת אבל קשה לי לוותר.
מיד הפנה מבטו לכיוון השני, התייאש.

והלך.

14.5.05