"אתה צריך אותי.
אתה לא רוצה אותי. אתה לא אוהב אותי. אתה צריך אותי ותו לא"
כך השארתי לו הודעה נוטפת הלם במשיבון. והמשכתי "אני, אני
אוהבת אותך. אתה לא עונה על הצרכים שלי. אתה רק מזיק לי. אבל
אני נשארת איתך, וזה מחזק את העובדה שאני אוהבת אותך"
ואז, ברגע שיצאו מילים אלו מפי, הבנתי. עליתי על רעיון חדש
שעוד לא עלה במוחי עד לרגע זה ממש. וזה נדיר, כי כל כך הרבה
רעיונות עלו במוחי או הועלו על ידי קרובים שניסו לעזור בלית
ברירה.
אני רגילה לשחק את שני התפקידים, את זה ששוכב על הספה, ואת זה
שיושב על הכסא הנוח והמרופד, זה ששואל את השאלות, מחזיק עט ביד
ובעיקר מהנהן ומנסה לפענח את מחשבותיו של השוכב.
אני ניצבת אל מולי, ומנתחת את עצמי, את מה שאני עושה, מה שאני
מרגישה, מה שאני חושבת. וכמובן, גם את מה שהוא חושב, מה שהוא
עושה, מה שהוא מרגיש.
ואז, זה הכה בי. וזה כאב. אוי, כמה שזה כאב.
"לא, גם אני לא אוהבת אותך. אני מכורה. אני מכורה לכאב. אני
צריכה את הכאב הזה. אתה מספק את צורכי המזוכיזם שלי. אני גם
צריכה להרגיש שאני אוהבת, שאני נותנת משהו מעצמי. שאני טובה,
שאני מחלקת משהו ממה שיש בי לאחרים. שיש בי אהבה (והיא
תנצח?)"
ואז הם החלו לזרום. קודם בא הברק, לאחר מכן הרעם, ואז, אז החל
הגשם. גשם שלא הפסיק עד שנרדמתי אל מחשבותיי הנדהמות.
אבל המשכתי לדבר. ספק אל עצמי, בתור הפסיכולוגית מלפני כן, ספק
אליו, כי זה עדיין המשיבון שלו.
"אף אחד מאיתנו לא אוהב. כל אחד עונה על הצרכים של השני. זו
מערכת יחסים תלותית וחסרת כל אהבה אמיתית ועמוקה. חיבה יש כאן,
ובשפע. גם תשוקה לא חסרה. אבל אין כאן אהבה. זו אינה אהבה
אמיתית. אני רוצה אהבה! א', אני רוצה אהבה. אז בבקשה, פעם אחת,
תקשיב לי, תבין את מה שאני אומרת, ותניח לי. פשוט, תניח לי."
ואז הפסקתי. נפסקו הברקים והרעמים, נגמרה הסערה, אבל הגשם
המשיך. החליש עם הזמן, הפך לטפטוף קל, ואז בהתרפקות קלה אחת
קטנה ורגעית על רגע אחד קטן ורגעי התגבר המטר לכמה דקות ושוב
החליש, עד שעלה הבוקר, ונרדמתי.
כשפקחתי את עיניי, שבהו בצבעיו העגמומיים של חדרי מתוך זכוכית
בוהקת בצבע אדום, נזכרתי בחלום שלי, והתחלתי לשחזר בזיכרוני את
שקרה ואת שלא אירע;

הוא בא אליי אחרי ששמע את ההודעה והסתכל אליי במבט זועם,
שהתחלף לעיני כלבלב עצובות ואף טפטפו להם משם כמה דמעות. הוא
הדף בי קלות, ואז חיבק אותי והתחיל לבכות, וכרגיל סחף אותי עם
דמעותיו וגרם גם לי לבכות.
הרי יש פה חיבה הדדית, כשרע לו - גם לי רע, ואולי זה רק חלק
מעסקת החבילה של התלותיות והרצון לתת ולחלוק את האהבה שבי,
הרצון להזדהות ולתת את החיבוק הזה, החיבוק החמים הזה.
לאחר שבכינו אחד בזרועות של השני הוא הסתכל עמוקות אל תוך
עיניי, גם הוא מבעד לזכוכית בוהקת, אל תוך הזכוכית הבוהקת
שניצבת מלפניו והחל לומר "את טועה. אני יודע שרבנו ושזה גורר
את זה, ואני לא יודע מאיפה זה בא, אבל זו רק עוד אחת מהמסקנות
המוטעות שלך. את יודעת שאני אוהב אותך, שאני אוהב אותך מאוד,
ואני יודע שאת אוהבת אותי, את הבן אדם היחיד שאוהב אותי - אל
תיקחי את זה ממני!! אני יודע שאני פוגע בך, ואני עושה את זה
הרבה. אבל את יודעת שמשהו דפוק בי, ואת תיאלצי להבין אותי,
שוב. אבל אני מצטער, ואני לא רוצה לפגוע בך. ואני באמת אשתדל
שזה לא יקרה שוב, את יודעת שאני אשתדל. אני אוהב אותך. ועכשיו
זה ברור לי, עכשיו זה ברור לי שאני לא יכול לאבד אותך, אני לא
רוצה לאבד אותך, יפעת, אני צריך אותך איתי. אבל לא רק צריך!
אוהב, אני אוהב אותך. ואת אוהבת אותי, אני יודע שאני גורם לך
לכאב ולצער, ואני מצטער. אבל זה ישתנה. וימים טובים יבואו, ואת
תראי שאת תישארי איתי גם כשהם יבואו. בבקשה תישארי איתי. אני
אוהב אותך, תגידי לי שאת לא עוזבת אותי..."
עניתי לו, ללא זריזות יתר, עם חיבוק ארוך וחזק "אני לא אעזוב
אותך. אני יודעת שאני אוהבת אותך, ושאתה אוהב אותי... אני
פשוט... צריכה שתראה לי את זה יותר. אל תפגע בי יותר, בבקשה,
א', בבקשה ממך. אני אוהבת אותך כל כך, נראה לך באמת שאני יכולה
לעזוב אותך? נראה לך, באמת? אם כן אתה טועה, ואני בטוחה שאפילו
לא חשבת ככה. זה לעולם לא ייגמר".
ואז הוא נישק אותי. נשיקה מלאת תשוקה ועמוקה עד אין סוף, נשיקה
שנראה היה בחלום שמילאה אותי באושר אינסופי לאין קץ יחד עם
דמעות מלוחות, שלי ושלו, שמתערבבות והופכות לבכי אחד קשה ובלתי
ניתן להפרדה.
בחלום הייתה זו נשיקת פרידה.
בחלום הוא בא, ובכה, ואמר שאני צודקת.
בחלום הוא עזב.