אבירם מגור / אחרית זיכרון |
ונותרה היא כצלם-האש בתוכו.
והזמן ששטף את דמותה לא מחה,
לא עקר את שתיקת-האלה מתוכו.
ומאז דומם הוא ושותק בפנימו,
אך לילו לעתים מתמלא רחשים...
עת לוקחים הם אותה הרחק מעמו,
הוא מקביל בברכה את שתיקת-החושים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|