בכוכב שלי, ערבי הוא ערבי.

יש לו שפם. או זקן.

חולצת משבצות דהויה.

מכנס כחול כהה.

אולי סנדלים.



פרימיטיבית שכמותי.



בכוכב שלי היו סלוגנים כל חיי:

ערבי טוב - הוא ערבי מת.

כל ערבי שנולד - היאורה תשליכהו.

כול ערב - ביג'י יומו.



מגוחך.

לילה אחד...

הוא התחיל לדבר.

לא היה לו מבטא. או כאפיה. או שרשרת קטנה עם חרוזים שמולל בידו
השמאלית...



אולי בגלל שזה היה דיאלוג וירטואלי

נוסח האינטרנט.

מעדן מלכים.

אני לא יודעת. הוא לא יודע.

שיחה באויר עם איש האותיות הנעלם שלי.

תמיד מתחככת בעובדה שיכול להיות שאני משוחחת עם

ילד בן 12. או סבא בן 80.



הצעד הבא הוא מסנג'ר.

מסנג'ר, נועד לאנשים שעברו בדרך כלל

את איש הביטחון הרוסי בכניסה

ונכנסו למימד אחר...

עדיין וירטואלי אבל עם אופציות של אייקונים צבעוניים.

ירחם השם - גם מיקרופון...

ואם ממש נעים ורוצים, אז מצלמה.

קשה לכבוש אותי.

אני לא האחת שמתקפלת מויזואליות הורסת...

אני האשה שמעבר.

זו ששתיקות אומרות לה הכל

קונבנציונליות, היא כל כך הלאה ממני.

"אשה - דווקא".

מה שאסור.

טיז טיז טיז

לשרוט ולהרגיז

מתאהבת במיוחד ובשונה.



הוא חמוד.

עושה לי לחייך.

מבקש שאני לא אתאהב בו חלילה.

אני מנסה להבין למה.

אני ערבי!

הוא מפיל את הפצצה.

ככה זה ערבים. אוהבים להפיל פצצות.

ערבי ערבי אבל עושה לי לחייך המחמוד הזה.

אנחנו מסתובבים זה ליד זו במחול המילים והציורים הממוחשבים.

בין לבבות וקשת בענן.

אופטימיות קוסמית

קטע.

הוא רוצה לשמוע אותי ואנחנו פותחים מיקרופון.

חחחח...

מרחבא.

כל הציניות שלי אספה את עצמה בלילה שרבי ורומנטי.

הקול שלו.

עדין.

מעביר אצבעות ארוכות בשערי החלק ומביט לי היישר לתוך העיניים.



מה עכשיו.

מה אתה לובש - סלים?

אני מנסה להלביש אותו באיזו גלביה לבנה.

ג'ינס של דיזל

עם חגורה שחורה

טימברלמנד חומות גבוהות עם שרוכים אין סופיים

וטיש שחורה.

אני יכולה להסניף אותו מפה.

רהוט. שנון. מסוקס ברמות שאפשר להיאסר עליהן.

מריצים בדיחות על ערבים.

שנינו.

אני כמעט יכולה לגעת בו דרך הצג.

פאק איט.



האם העובדה שאמא שלי ואבא שלי יהודים

אומרת שיש עלינו תו שונה משלו?

כמו בסופרפארם עם המדבקות האדומות של המבצע.

במה אנחנו שונים מהגרמנים אם אנחנו מקטלגים נשמות על פי לאום.

שנינו אוהבים להתנשק.



שנינו חולים על סיינפלד

שנינו חושבים שרק שרון יביא שלום (:

השאלה באיזו אריזה.



דיברתי איתו כל הלילה וכל היום.

לא זזנו אחד השניה.

בשלב מסוים חשבתי שמחמוד הוא עוד איזה מתלהב שתכף יאמר לי האאא
עבדתי עלייך!!!  אז אמרתי לו שאני רוצה שידבר אליי בערבית.

חחח... זה מזכיר לי את כיתה ח'. ג'ארק עריבק...

עם מכרם חורי (לוון אילענזי???)

דיבר.

אותו קול רך ומלטף ומחבק ונעים לי.

איך נעים לי.

הוא מדבר ערבית שוטף...

הזוי..

יש לו מליון דברים שרצים לו בבטן ועוד מליון שמתחוללים לו
בלב...

וכשאתה מסתובב עם שני מליון דברים ואתה מזל מים רגיש ואוהב...

אז יש לך וואחד מטען.



מצאתי לי ערבי עם מטען.

ואני לא יכולה לדווח עליו.

הוא מבוהל מעצמו ויש לו סדר כרונולוגי בו הוא מנהל מערכות
יחסים.

הוא צובע הכל בצבעים.

מקטלג קטלוגים.

ואני... אני באתי עם ההוא - הא, שלי ועשיתי לו בלגאן של
רגשות.

וטעים לו.

והוא מחייך חיוכים קטנים של אושר..
.
אבל... אךךך...

החישובים. ההרגלים. הדרך שלו סלולה.



אני רוצה אותו שלי.

אני יודעת איך הוא נראה בלי לראות אותו.

אני יודעת איך הוא מריח בלי לשאוף אותו וכואב לי בריאות
מהגעגוע אליו.

אני יודעת איך הסוודר שלו מרגיש כשהוא מחבק.

ואיך הוא שונא להיות עם זיפים למרות שהוא חושב שזה גברי.

שהוא הכי רך ומלטף אבל אוהב להרגיש הגבר... זה ששמים עליו את
הראש כשישנים...

אני יודעת שהוא מזיין מדהים

ושהוא מנשק עוד הרבה יותר מזה.

אני יודעת שכשהוא יעביר את הפה שלו על האוזן שלי

אסתחרר בטירוף.

שהוא דובי לא לא ואוהב כמוני

לא לעשות מה שאומרים לו.

רק איתי... דברים משתנים.


אני יודעת.

ואני אהיה יציבה.

האדמה. הבסיס.

אני יודעת שאהיה לו.

למה אני צריכה את המתנה הזו של לדעת לפני כולם הכל.

הלוואי ולא הייתי יודעת כלום.