[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








למה אנשים מספרים סיפורים או -
אם זה כל-כך טוב למה זה רע.


"איזה תליון משונה, כמו סמל של מכונית".
מימה עבדה מהר. הגוף שלה היה גמיש ושרירי. היא קיפלה את שטיח
הקזאק הכבד מחדר העבודה והניפה אותו בקלות, מניחה אותו במרפסת
על ערימת השטיחים המקופלים. טליה, במכנסיים האדומים שלבשה ברגע
שנכנסה הביתה, ישבה על הספה, לימינה הטלפון הסלולרי והטלפון
האלחוטי, לשמאלה הספר של חניף קוריישי שהתחילה לקרוא אתמול,
וחיכתה שמימה תסיים לנקות את חדר העבודה שלה.

"מה חרוט עליו" טליה לא יכלה להתאפק מלשאול. היא ידעה שמימה לא
אוהבת שמפריעים לה באמצע העבודה. מימה לא אהבה לדבר הרבה על
עצמה ובדרך כלל טליה לא הפריעה לה. כל יום שני כשמימה הגיעה
לנקות את הבית טליה היתה מסתגרת בחדר העבודה שלה. אבל עכשיו,
כשישבה על הספה וחיכתה שמימה תסיים לנקות שם, הרגישה מנושלת,
תלושה, והתעורר בה צורך לדבר. מימה הניחה את המקל של הספונג'ה
ורכנה אל טליה, מפנה אליה את התליון כדי שתוכל להתבונן בו יותר
מקרוב. היה בה משהו סוסי, במימה, טליה חשבה. השרירים הרוטטים
בעצבנות מתחת לעור המתוח. וכמובן, השיער בצבע דבש האסוף בגומיה
לזנב-סוס. היא תמיד עבדה מהר, למרות שטליה שילמה לה לפי שעה.
באמת תליון מוזר, טליה חשבה. לוח בצורת מגן ממתכת מצופה ניקל
שכבר השתפשף בקצוות. קו אלכסוני מחלק אותו לשניים כשבכל חצי
אות גותית מסולסלת. בצד אחד  A ובצד שני של האלכסון - D . "מה
זה, סמל של קבוצת כדורגל?" טליה שאלה.

טליה שלפה סיגריה מהתיק על ידה. הצחיק אותה שתמיד היא לוקחת
איתה את שני הטלפונים, ספר ואת התיק שלה, כשהיא עוברת מחדר
לחדר בתוך הבית. הציעה גם למימה סיגריה, למרות שידעה שמימה לא
מעשנת. "לא, תודה", מימה אמרה. "אני אביא לך מאפרה" "לא צריך
מימה, יש כאן מאפרה." איך היא מושיבה אותה לשנייה שתספר לה את
הסיפור על התליון, טליה חשבה. היא גייסה את כל כשרון הדיבוב
שלה למשימה.

"נראה מאד מיוחד, התליון. זה משהו עתיק?" מימה ידעה שטליה אהבה
דברים עתיקים. אחרי שחזרו מחופשה בירושלים טליה הראתה לה מטבע
עתיק שקנתה והסבירה לה על מרד בר-כוכבא. היו גם השטיחים
המרופטים עם הדוגמאות העקומות שטליה לימדה אותה איך לשאוב מהם
את האבק בעדינות ולהפוך אותם מצד לצד. משהו נפתח בפניה המתוחות
בדרך-כלל של מימה.
"כן. זה עתיק. זה משהו שעובר במשפחות הרבה שנים."
"במשפחה שלך?"
טליה המשיכה להתעניין, יושבת ברגליים משוכלות על הספה, עיניה
נשואות אל מימה בסקרנות של ילד. מימה נשענה על מקל הספונג4ה
והתחילה פתאום לדבר. מגלגלת את המילים בשטף במבטא
המזרח-אירופאי הכבד שלה,  
"לא. חבר שלי נתן לי אותו במתנה לפני שנהרג בתאונה".

טליה נדרכה כמו ילדה שפתחה מגירה בחדר השינה של ההורים ונבהלה
ממה שמצאה שם. זאת הסכנה בלדובב אנשים, חשבה. אף פעם אי אפשר
לדעת מה יצא.
עכשיו כבר אי אפשר היה לעצור את מימה. כמו שאי אפשר היה לעצור
אותה כשטאטאה את העלים במרפסת או שאבה אבק. היא דהרה קדימה,
מדלגת מעל בורות שנפערו בסיפור כאשר מילה זו או אחרת לא נמצאה
באוצר המילים העבריות המוגבל שלה, משלימה בתנועות ידיים
ובהבעות פנים את מה שהחסירה בשפה.
היא ספרה שהיא עונדת את התליון מאז גיל שש-עשרה, מלפני התאונה.
הם חזרו ממסיבה בלילה. הלכו ברגל. לא הייתה תחבורה.
בהתחלה שניהם, היא והחבר שלה, הלכו בראש הטור עם עוד מישהו
שלישי. אחר-כך אחד הבנים האחרים הצטרף והיא הלכה אחורה. הבנים
המשיכו ללכת עד שנעלמו מאחורי עיקול בכביש. זה היה כביש צדדי
והשיחים הגבוהים משני הצדדים הסתירו אותם. פתאום שמעה מאחוריה
מכונית מתקרבת במהירות. היא והחברות שלה הלכו באמצע הכביש.
המכונית עקפה אותן ופגעה בשלושה שהלכו מעבר לעיקול. הנהג היה
שיכור. החבר שלה נפצע קשה. לקחו אותו לבית-חולים והוא שכב בלי
הכרה הרבה זמן. היא ישבה ימים על יד המיטה שלו בבית-החולים.
מאד התקרבה למשפחה שלו. אחרי כמה שבועות הוא נפטר.
בגיל תשע-עשרה התחתנה עם מישהו שכמעט לא הכירה, כי נכנסה
להריון והיה מאוחר מדי לעשות הפלה. אחרי שנה התגרשה והתינוקת
נשארה אצל אמא שלה.

מימה המשיכה לדבר, עומדת שעונה על המקל של הספונג'ה, הפנים
הסלביות שלה, עם עצמות הלחיים הגבוהות והעיניים הכחולות
המרוחקות אחת מהשנייה, קשות כמו שיש. אמא שלה חיה לבד, אבא שלה
מת כשהייתה בת ארבע, אבל אמא שלה עזבה אותו עוד קודם. הוא היה
אדם עצבני. היה לו רכוש. אחרי שהוא מת המשפחה שלו דרשה את
הרכוש שהשאיר אחריו. היה משפט. אמא שלה הפסידה וניתקה אתם את
הקשר. בכל תקופת הילדות אמא שלה לא הרשתה לה להפגש עם המשפחה
של אבא שלה. כשהייתה בת ארבע-עשרה ברחה מהבית ונסעה אליהם. הם
קיבלו אותה יפה וטיפלו בה, אבל היא לא נשארה. אחר-כך פגשה את
הבחור. זה שנהרג. אולי בגלל זה לא קשה לה להיות כאן עכשיו לבד,
אמרה. אף פעם לא הייתה לה ממש משפחה.

מימה הלכה בדיוק בשעה שתיים. סרבה לכוס תה שטליה הציעה לה.
טליה הייתה רוצה שתישאר אבל מימה אמרה שהיא ממהרת לרמת-גן.
מנקה שם אצל שני זקנים. הגבר בסדר אבל האישה נודניקית. הולכת
אחריה ומעירה לה כל הזמן. טליה נפרדה ממנה והלכה להחליף בגדים.
גם היא צריכה לצאת כבר מהבית והיא לא יכולה להסתובב ברחוב עם
מכנסיים אדומים. היא צריכה ללכת לקצב ואולי יהיה לה זמן לקפוץ
גם לקופת-חולים לפני הפגישה של הקבוצה. טליה נכנסה למכונית
והתניעה אותה. אתמול בבוקר כשבדקה את מיכל המים הוא היה ריק,
נזכרה. היא יצאה מהמכונית, נותנת למנוע להתחמם בזמן שמילאה
מיים במשפך מהברז בגינה. טליה הרימה את  מכסה המנוע. מפלס
המיים במיכל ירד אבל לא הגיע מתחת למינימום. משהו לא בסדר,
טליה חשבה. היא פתחה את המכסה ומילאה עם המשפך מיים עד הסימן.


היה תור אצל הקצב. במקרה הכי גרוע היא תכנס לקופת-חולים מחר.
כבר שבועיים שהיא דוחה את הבדיקה. אשה אחת, בלונדינית עם
שורשים, ביקשה עוד ועוד דברים.  בון-פילה ושומן של עוף בשביל
לשים בפנים, שהבשר לא יתייבש. יש לה אורחים. ועצמות למרק. ובשר
טחון, שלושה קילו ושיחלק את זה לשתיים. היא נוסעת בפסח
לטורקיה.
כמה שהיא מרוצה מעצמה, הבלונדינית הזאת, טליה חשבה. כל פעם
שנדמה שהיא מסיימת את רשימת הקניות שלה היא נזכרת בעוד דבר.
עוד שתי נשים נכנסו לחנות הקטנה שהתחילה להיות צפופה. שתיהן
בלונדיניות. גם הן נוסעות לטורקיה. הם נוסעים איזה חמש משפחות.
הבלונדינית עם השורשים סידרה לכולם אצל סוכן אחד שהיא מכירה
דיל לא נורמלי, עם מלונות כלול-הכל.  
"אני רוצה רק כבד הודו" אמרה הזקנה הקטנה שעמדה כל הזמן בשקט.
הקול שלה כמעט לא נשמע.
"משלמת במזומן?"
הקצב ניגב את ידיו על הסינור המוכתם. פניו עייפות. איש צעיר.
אולי בן שלושים. האיטליז היה של אבא שלו ודוד שלו. עסק משפחתי.
בטח היה מעדיף להיות במקום אחר.
הזקנה הקטנה הושיטה לו שטר מעוך של עשרים שקלים.
הקצב לקח שלושה כבדים כהים מהמגש והכניס לשקית ניילון.
"אלו של הודו, כן?" שאלה בחשדנות של אנשים זקנים שכבר ראו הרבה
בחיים, "כבד עוף יש לי כשאני קונה עוף".
"רק הודו, גברת."
האישה הזקנה אספה באצבעות צפודות את המטבעות מעל דלפק השיש
המוכתם בדם, קופצת את ידה לאגרוף ברזל קטנטן בזמן שפתחה
בזהירות את התיק.

התור של טליה הגיע. שני חזות פרוסים, לא דפוקים. ככה היא
מעדיפה. היא לא אוהבת את השניצלים הדקים. טליה שילמה ולקחה את
שקית הניילון. האישה אחריה בתור החזיקה דף עם רשימה. היא
התלוננה על הקצב שקיבל מהאישה הבלונדינית חצי מהתשלום במזומן
והסכים לרשום לה את השאר על החשבון.
"לי אתה אומר לחכות בתור כי אני רושמת על החשבון, אז למה היא
לא הייתה צריכה לחכות?"
טליה רצתה להשאר, לשמוע לפחות את התשובה של הקצב, אבל לא היה
לה זמן לזה היום.  

טוב שיש לה את הציידנית שהילדים החזירו בתא המטען. טליה הניחה
את שקית הניילון עם השניצלים בתוך הציידנית. זה ישמור שהבשר לא
יתחמם. יום שני היה אצלה תמיד היום של הסידורים. קניות, בנק,
קופת חולים. המכונית נדלקה מייד. הכל בסדר. כשתחזור הביתה
תבדוק שוב את המיים במיכל. מוזר שכל הזמן הם נגמרים.

טליה התיישבה בכסא.
"מה שלומך", דר' ורטר שאלה. "מזמן לא היית".
"בסך הכל אני בסדר", טליה ענתה. "הכל כרגיל, חוץ מזה שיש לי
משהו בגרון. זה התחיל כמו סתם גרוד, אבל עכשיו אני רואה שבאמת
יש שם משהו. אני מתחילה להשתעל ולא מצליחה להפסיק".
דר' ורטר הייתה בגילה אבל טליה תמיד הרגישה כמו ילדה קטנה
כשהייתה מגיעה אליה לבדיקה. מעולם לא קראה לה בשמה הפרטי. נגה.
נגה ורטר. פעם פגשה אותה בבית-הספר של הבת שלה כשהגיעה לרשום
את בנה. היא זוכרת שהפגישה היתה מאד חמה. כמעט כמו לפגוש בת
משפחה. אבל אז חשבה שדר' ורטר בטח רגילה לקבל יחס כזה מכל
המטופלים שלה. שהיא כמו אלו שמופיעים בטלויזיה ואנשים מרגישים
שהם מכירים אותם מקרוב בגלל שהם רואים אותם כל ערב אצלם בבית
על המסך. היא הרגישה מטופשת על הפגנת הקירבה ונסוגה מייד
להתנהגות קורקטית.  

"את מעשנת?" דר' ורטר שאלה.
"לא הרבה"
"תני לי לראות".
טליה פתחה את הפה. דר' ורטר הכניסה פנימה מקל, אחר-כך האירה עם
פנס.
"יש שם משהו", אמרה. "מין פצעון".
"זה נורא מגרד", טליה אמרה.
עכשיו כשדוקטור ורטר בדקה אותה הרגישה הרבה יותר טוב. למה נתנה
לדאגה הזאת להעיק עליה כל-כך הרבה זמן ולא באה קודם, חשבה.
"לפעמים אני צריכה לצאת מהחדר שהשיעול לא יפריע, אם אני יושבת
עם אנשים".
"זה שום דבר. אני אוציא לך את זה".

דר' ורטר הובילה את טליה אל כסא הטיפולים והדליקה מעליה את
האור.
טליה שכבה בכסא, חיקה החמים של דר' ורטר מעל הראש שלה. בבת אחת
הרגישה מוגנת. מנוחמת. שלווה.
דר' ורטר כיוונה קיסם ארוך עם צמר גפן ספוג בקצה אל תוך הגרון
של טליה.
"יש לזה ריח מוזר" טליה אמרה.
"לא לדבר עכשיו" דר' ורתה התריעה. "זה קצת ישרוף".
טליה הרגישה צריבה בדיוק במקום המגרד.

אחר-כך כשישבו שוב אל שולחן הכתיבה ודר' ורטר הקלידה את פרטי
הטיפול אל תוך המחשב שלה, סיפרה לטליה על אמא שלה. "היא חולה"
דר' ורטר אמרה.
"באמת? היא לא נראית" טליה התפלאה.
אמא של דר' ורטר הייתה שכנה של הורי בעלה של טליה.
"יש לה אמפיזמה. נפחת. מחלת-ריאות"
"סיגריות?"
"ועוד-איך. עד היום היא מעשנת. כל בוקר היא מתחברת לבקבוק חמצן
אחר-כך מדליקה סיגריה. היא תמיד הייתה כזאת. תמיד עשתה מה
שרצתה. כשהיינו ילדים עזבה אותנו לחצי שנה ונסעה פתאום ללמוד
ציור באנגליה. את הציור שם היא ציירה".
טליה הסתכלה לכיוון שדר' ורטר הראתה לה. על הקיר היה תלוי ציור
שמן בכחול חיוור. אדם כלוא בתוך בועה.  
"תלית את זה עכשיו?"
"לא. זה תמיד היה שם".

כבר ערב. טליה ודורון ישבו במכונית שלה על יד הבית שלו. כל יום
שני אחרי הפגישה של הקבוצה החזירה אותו הביתה. לא הייתה לו
מכונית. אולי אפילו לא היה לו רשיון נהיגה. לפעמים הצטערה
שבכלל הציעה להסיע אותו. אבל עכשיו כבר מאוחר מדי. הוא יעלב אם
תשאיר אותו פתאום בלי הסעה.
דורון היה חדש בקבוצה. הם היו שישה ותיקים בטיפול הקבוצתי. הוא
היה הראשון מהחדשים שהצליח להחזיק מעמד בקבוצה הותיקה ולא ברח
אחרי שתיים שלוש פגישות. לטליה היה חלק גדול בקליטה המוצלחת
שלו. הוא פשוט מצא חן בעיניה. נראה טוב במכנסי הג'ינס המרופטים
ובשיער החלק שנפל לו על המצח וכיסה את העיניים הצרות. למרות
ההופעה הנערית היה לו חזה גברי ורחב. טליה שמחה שסוף-סוף הגיע
איזה גבר ראוי לקבוצה. שלושת האחרים לא משכו אותה אף פעם.
מהרגע שדורון הגיע לקבוצה התחיל להיות לטליה מעניין. שבע שנים
הייתה מגיעה לפגישות הטיפוליות האלה. היא כבר לא זכרה מה הביא
אותה לטיפול. היה לה רע. היא לא הייתה מאושרת. היו יושבים
במעגל, שישה מטופלים ושני מנחים ומדברים השד יודע על מה. טליה
לא ראתה שום תועלת מכך לחייה, אבל המשיכה ללכת מתוך איזו
צייתנות לא ברורה.
הפגישה היום היתה משעממת במיוחד. במשך כל השעה וחצי טליה
הסתכלה בשעון מחכה לרגע שתצא משם. עכשיו ישבה עם דורון במכונית
מול הבית שלו. בפעם שעברה כשהחזירה אותו הביתה שכבו במכונית.
ככה, באמצע הרחוב. ירד גשם וטליה החנתה את המכונית מול הבית
שלו והם פשוט עשו את זה שם.  מזל שהחלונות של המכונית התכסו
אדים. אף-אחד מהם לא אמר מילה בפגישת הקבוצה על מה שמתרחש
ביניהם. טליה השביעה את דורון שלא יחשוף את הנושא בטיפול, דבר
שהפך את הפגישות לחסרות ערך לחלוטין בשבילה, וגם בשבילו. מה
הטעם בטיפול אם את הדברים הכי חשובים מסתירים?

איכשהו הוא לא משך אותה עכשיו.
הם ישבו ודיברו. היא סיפרה לו על אמא שלה שהייתה תמיד מכינה
קישואים למרות שאבא שלה שנא קישואים. כשהיה מגיע בסופי-שבוע,
אבא שלה היה מגיע הביתה רק בסופי שבוע, אמא שלה הייתה עושה
פעולת-טיהור ומסלקת את כל הקישואים מהבית. מכינה לו צלי עוף עם
גזר ותפוחי אדמה. הוא היה מנגב את הרוטב מהצלחת עם פרוסת חלה
ואומר לה "יצא לך טוב". זה היה נורא מרגיז אותה.

"תשמעי סיפור", דורון אמר. "לפני שבוע קיבלתי מכתב מאישה אחת.
היא קראה משהו שכתבתי ורצתה להודות לי. בסוף המכתב היא כתבה
שבדרך-כלל היא מסכימה איתי חוץ מבכמה נקודות וציינה שתי פסקאות
שבאמת התלבטתי לגביהן."
טליה הסתכלה על השעון. חמש וחצי. היא צריכה עוד להסיע את ענבר
מהחוג ולהכין את השניצלים למחר שיהיה לילדים מה לחמם בצהריים.
היא מחוץ לבית כל היום. בכל-זאת העמידה פנים של מתעניינת.
דורון המשיך לדבר.  
"די התרגשתי. אני נותן לפעמים לאנשים לקרוא מה שאני כותב ומקבל
תגובות, אבל אף-פעם לא קיבלתי תגובה ממישהו לחלוטין זר לי.
ועוד על עמוד וחצי בכתב-יד. לפי הכתב וסגנון הכתיבה נראתה לי
אישה משכילה. כבת חמישים, אולי יותר צעירה. כתבתי לה חזרה,
הודתי לה על המחמאות ובכמה שורות הסברתי לה איך הגעתי למסקנות
שהגעתי אליהן בשתי הפסקאות שציינה. אתמול אני מוצא בתיבה עוד
מכתב. מאותה אישה. שישה עמודים מכוסים בכתב צפוף מלאים ציטוטים
לא קשורים בכלל לנושא. זרקתי אותו לפח".
למרות שלא ממש הקשיבה, הסיפור היכה בה בעוצמה של גל-הדף
מהתפוצצות של מטען חבלה. משהו קרס בתוכה. העיק לה על החזה כמו
גוש של ביטון. היא הרגישה כאילו שדורון מספר עליה. שהיא האישה
הזאת, שממלאת עמודים במלל מבולבל. היא נפרדה מדורון במהירות,
אחוזת בהלה בלתי מובנת לה.  

ענבר כבר חיכתה לה בפינה, על יד החנות לכלי-בית, הפנים שלה
זורחות מאושר כמו תמיד אחרי שעור בלט. טליה חיבקה ונישקה אותה
בכזה להט שענבר הייתה צריכה לדחוף אותה מעליה בכעס. "די, אמא,
תפסיקי , את חונקת אותי".
טליה תימרנה את המכונית בחניה. מחר היא תכניס אותה למוסך.
שיסדרו את כל מה שצריך. אחר-כך לרחיצה ווקס. ושישטפו את
השטיחים וינקו את המאפרות. היא הוציאה את שקית הניילון עם
השניצלים מהצידנית, פתחה את השער ונכנסה בשביל. ענבר רצה
לפניה, עומדת על יד הדלת בברכיים צמודות זו אל זו, מחכה שטליה
תפתח לה. "אמא, נו, מהר, אני חייבת פיפי." סיבוב אחד של המפתח
והן בפנים. טליה נכנסה למטבח להכין את השניצלים. טוב שמימה
הייתה והבית נקי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ביצה?
זה מה שאני
שווה?
ביצה?



האיש שידע יותר
מדי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/5/05 2:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עירית בר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה