אילו הייתי סופרת דגולה, היו לי מילים לתאר את הכאב שעובר
בגופי. אך אינני סופרת דגולה אם כי רק ילדה קטנה, אחת מאלפים
שמחפשים נחמה בין השירים והסיפורים. האם זה עוד סיפור שאני
כותבת כדי להתנחם? אינני בטוחה אם זה בכלל סיפור, אולי זה
מונולוג?
עכשיו הילי, תנסי להסביר את הכאב.
הילי: נגמרו המילים בפי, וגם אם היו, אין מילים לרגשות, את
הכאב אינני יכולה לתאר (בוכה).
ואולי זה הופך לדיאלוג או שמא מחזה?
אינני מרוצה, לא משנה מה אכתוב: שיר, סיפור, מונולוג, דיאלוג
או מחזה, הכאב לא יצא. אני עדיין מרגישה אותו עולה ועולה, אך
במקום לצאת מהפה, הוא זולג מעיניי. אפילו צבע אין לו, ומי יראה
נוזל שקוף שכזה? מי יראה את הכאב שזולג מעיניי?
מתעטפת בתוך עצמך, אט אט נעלמת. השתיקה מבחוץ כל כך רועשת
מבפנים. תעזרו לה אני קוראת, תעזרו לה אני צועקת, אך לפתע אני
שמה לב כי הצעקות לא היו דבר חוץ מלחישות.
זה דיאלוג עצמי! מדוע אני חושבת יותר משאני צריכה? אני רק ילדה
אחת, מדוע אני חושבת שאני שתיים? אולי אני מחליפה את הצד השני
בדיאלוג.
האם הסופרים הדגולים כותבים את הכאב? האם הסופרים הדגולים
יכולים להסביר את הכאב? אולי הם סתם אנשים, כמוני וכמו כל אחד
אחר. אולי הם אינם יכולים להסביר את הכאב, כנראה שהם לא
מיוחדים כל כך. האם אני אי פעם אוכל להסביר את הכאב? האם
המונולוגים שלי והדיאלוגים העצמיים שלי יפסקו? ומתי? מתי אפסיק
לשאול את השאלות האלו? מתי אחליט שזהו, המונולוג/דיאלוג הזה
נגמר פה?
אבל לא בא לי להפסיק, כייף לי לכתוב, אז אני אכתוב...
ואכתוב... ואכתוב... כמה כבר אפשר לכתוב?! אולי פתאום אמציא
מילים כדי לתאר את הכאב? למה מי שהמציא את השפה, האדם הגאון
הזה, לא חשב להמציא מילים לרגשות. לא מילים כמו אהבה, שנאה,
כאב, שמחה, מילים שיתארו. לפחות הגדרה.
אני מניחה שזה כבר מונולוג לא? בכל מקרה זה לא משנה.
לסיים או לא לסיים? לאן עכשיו מועדות פני? אני יודעת... לכיוון
המיטה, להישכב עליה ולבכות.