כשהוא חוזר בערב הביתה הוא עצבני. הוא לא יכול לשבת בשקט. הוא
מסתובב בחדר ומעשן. היא לא סובלת את זה, שכל הבית מתמלא באפר.
היא לא אוהבת שהריח נדבק לוילונות. היא אומרת לו שהוא עובד
יותר מדי קשה. שבגלל זה הוא נראה ככה. תמיד עצבני. שאף פעם אין
לו זמן. זמן למה, הוא שואל אותה. את אף פעם לא רוצה לעשות איתי
שום דבר.
הוא רואה את הנעליים שלה מכוסות בבוץ מונחות על יד דלת הכניסה.
בטח שוב יצאה לשוטט בזמן שהוא היה תקוע במשרד. שחס וחלילה לא
יהיה בוץ על השטיח שקנתה בשוק הפישפשים. דווקא שטיח נחמד.
מתאים לרגליים היחפות שלה ולתחת הקטן כשהיא מסתובבת והולכת
לרחוץ כלים. כשהוא קם לגעת בה היא עושה לו את הפרצוף הזה שלה
ומתחשק לו לקפוץ מהחלון. במקום זה הוא הולך לדלת ואומר שיש לו
פגישה באיזה מקום.
אין לו שום פגישה. לפני שהוא יוצא לרחוב הוא מעיף מבט אל הבית.
ריבועי-חלונות מוארים, מזמינים. תמונות, מדפים, כונניות,
אגרטלים, מוגנים בין קירות וגג, מוקפים גינה פורחת. הלחץ בחזה
חוזר. כאב עמום לא ברור. הוא מדליק עוד סיגריה והולך לאט ברחוב
החשוך. מאחורי הגדרות-החיות מסתתרים להם בתים. קולות שיחה
עולים מהחלונות הפתוחים. בקצה הרחוב גן-שעשועים קטן. הוא
מתיישב על הספסל בגן החשוך ומסתכל על העצים והשיחים. כשהיה
אולי בן שבע-עשרה, בחופש הגדול בין שביעית לשמינית, פגש איזו
בחורה שבאה למושבה לבקר קרובים שלה. למרות שלא היתה מקומית
הכירה את כולם והיו לה הרבה חברים. היה לה שיער כהה ומשקפיים
והיא היתה צוחקת הרבה ומחייכת, בעיקר אל אמיר, שהיה תמיד מקבל
הרבה תשומת לב מבנות.
להקה של כלבים פורצת אל הגן. הם מסתובבים ביחד בלילה והורסים
לכולם את הגינות. הוא מסתכל על הכלבים, כלבים ביתיים נחמדים
שנענים בלילות לאיזה צו קמאי ויוצאים לשוטט ברחבי השכונה כמו
להקת זאבים. את רוב המהומה מעוררת טריירית קטנה לבנה שכל
הכלבים האחרים רודפים אחריה. שני כלבים גדולים יותר, בני-בלי
גזע מעורבים, מרחרחים אחד את השני בגופות דרוכים וחוזרים לרדוף
אחרי הכלבה הלבנה, מתחרים עליה, מתמרנים בה, מריצים אותה מאחד
לשני כמו בכדורגל. אחד אחרי השני מסתלקים הכלבים מהגן, נענים
לקריאות ושריקות בעליהם לחזור הביתה, משאירים את השלישיה
להמשיך לתמרן בחשיכה.
בחורף היא חזרה למושבה. הם נפגשו במכולת, הוא כבר לא ממש זוכר.
הם הסתובבו קצת בסביבה ואחרי שהחשיך הוא לקח אותה לגינה
להתנדנד בנדנדות. היה חושך. כמו עכשיו. לילה בלי ירח. הם דיברו
על כל מיני דברים. היא דיברה הרבה. ישבה בקצה אחד של הספסל
והוא בקצה השני ופתאום הם היו ביחד והפיות שלהם היו מחוברים.
הוא זוכר שהיא צחקה כשהורידה את המשקפיים. הניחה אותם מתחת
לספסל. שלא ישברו. הם התנשקו הרבה זמן. הוא זוכר את הטעם של
הפה שלה עד היום. הוא זוכר איך התרגש כשהכניס את היד שלו מתחת
לחולצה שלה והיא בכלל לא התנגדה. היא רק נשמה מן נשימה כזו
קטנה. חטופה. הם שכבו מאחורי השיחים. האדמה היתה רטובה. כשפתח
לה את החולצה לנשק לה את השדיים היא רעדה. ואז היא ספרה לו
שהיא כבר עשתה את זה. עם אמיר.
לבשו את המעילים וחזרו לשבת על הספסל. היא הרכיבה חזרה את
המשקפיים ואמרה שהיא מצטערת. היא נמשכת אליו אבל היא חושבת על
אמיר כל הזמן והיא לא יכולה. ישבו ושתקו. הוא לא ידע מה לומר.
היא סגרה את המעיל שלה וגם לו היה קר. פתאום היא הושיטה את היד
שלה והכניסה אותה לתוך המכנסיים שלו. הוא זוכר שהוא היה משותק.
כל הגוף בער לו והוא לא הבין איך זה יכול להיות אחרי מה שאמרה.
היא פתחה את הריצ'רץ' והתכופפה אליו. השיער שלה ליטף לו את
הבטן. הפה שלה עטף אותו והיה הדבר הכי רך והכי חם שאפשר
לדמיין. זאת היתה הפעם הראשונה שחש תחושה כזאת. הוא לא העלה על
דעתו שרכות כזאת בכלל אפשרית. כמובן שזה לא לקח לו הרבה זמן
לגמור. אחרי שגמר היא התרוממה והתרחקה. השפתיים שלה היו סגורות
והיא חייכה.
אחר-כך הם הלכו לשתות מיץ ענבים בקיוסק והוא ליווה אותה
לאוטובוס. לפני שנה הם נסעו למושבה, לבקר את אמיר. היא לא
השתנתה. לבשה שמלה פרחונית והיו לה שני ילדים אבל היה לה את
אותו מבט במשקפיים. גם השיער היה בדיוק אותו דבר. אמרה שגם הוא
לא השתנה והוא האמין לה. אבל כשנגע בראש נזכר שאז היה לו הרבה
יותר שיער. אשתו עמדה בצד והסתכלה עליהם במבט הזה שלה הדוקרני.
היא לא אהבה את אמיר ולא רצתה בכלל לנסוע למושבה. כל הדרך
בחזרה דיברה על כמה שאשתו של אמיר מסכנה.
כבר אחרי עשר. הוא קם ומתחיל ללכת לכיוון הבית. בקיוסק הוא
קונה מאה גרם בוטנים מצופים בשבילו ומאה גרם קאשיו בשבילה.
למקרה שהיא עוד ערה. וגם בקבוק מיץ ענבים. בשביל הטעם.
הוא הולך לאט. אין לו כח ועוד מוקדם. היא בטח עוד רואה
טלויזיה. אבל כשהוא פותח את הדלת רק הנורה החשופה בהול דולקת.
הסלון חשוך והטלויזיה כבויה. הוא מניח את שתי שקיות-הנייר
הקטנות על השולחן בפינת האוכל ומציץ למסדרון. כשנכנס היה נדמה
לו שראה משם אור. אבל דלת חדר השינה סגורה. על השולחן מונח ספר
ירוק קטן. הוא פותח אותו "שייך לצבי סתר" כתוב על העמוד הראשון
בדיו כחולה. צבי סתר. בטח מישהו מהלימודים שלה. בשביל מה היא
צריכה ספר על דליות. במילא אין לה סבלנות לעבוד בגינה.
בטלויזיה מראים עוד פעם את הסרט על אנשים שמנסים לשרוד אחרי
שהמטוס שלהם התרסק בג'ונגלים של האמאזונס. במקרר הוא מוצא
קופסה של קוטג', קופסת קרקרים וסיר עם עוף שאמא שלה הכינה,
שעומד שם כבר שבוע. על הכיריים עומד עוד סיר. הוא מרים בסקרנות
את המכסה. חצילים. הוא שונא חצילים. הוא לוקח את הקוטג' ואת
חבילת הקרקרים, מסדר לעצמו צלחת קטנה והולך לאכול בסלון.
