[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עירית בר
/
חצילים

כשבעלה מתגלח באמבטיה היא מסיימת לרחוץ את הכלים בכיור במטבח,
מנגבת את המשטח עד שהשיש יבש ולבן כמו מצבה. מנגבת גם את
השולחן ומכניסה את הכלים לארון. מאז שהתחילה ללמוד היא מקפידה
לסדר את הבית, כי השינוי הוא לטובה, היא מאמינה.  

בעלה מרוצה שהבית מסודר והכביסה נקיה. אבל הוא מכיר אותה. הוא
יודע שמחר היא שוב לא תרצה לקום בבוקר ותגיד שהיא רוצה למות.
לו אף-פעם אין מחשבות כאלה. הוא עסוק מדי מכדי שזה יקרה. יש לה
יותר מדי זמן, בגלל זה היא יושבת בגינה, מעשנת גראס וקוראת
ספרים כל היום.

כשבעלה הולך היא נשארת לשבת על המיטה וחושבת. אין לה מה לעשות
עם כל המחשבות שלה. כל הזמן יש לה מחשבות. כשהיא רוחצת כלים
בכיור היא נזכרת איך שברה פעם חצי סרוויס לאמא שלה. איך סבתא
שלה שרה לה. מאז שנרשמה לקורס המוח שלה התמלא מחשבות חדשות. כל
דבר זעזע אותו. כל מיני תמונות ומחשבות על פולחנים פרימיטיביים
מתערבבות עם חדשות מהעיתון ודברים שקרו לה פעם. משהו בתוכה
השתנה. משהו ישן שהיה וכאילו נשכח, התעורר לחיים. כאילו שכל
העולם התחיל לדבר אליה בשפה שידעה והבינה אבל איכשהו שכחה.  

היא לוקחת ספר ויוצאת לגינה. ספר עם ציור של נשר על הכריכה.
מסופר בו על שני שבטים בטיירה-דל-פואגו, ארץ האש. הסלקנם, שכבר
איננו ושבט היאמאנה, שנותרו מהם רק חמישים. רוב האוכלוסיה
בטיירה-דל-פואגו לטינית, צאצאי הספרדים שבאו מהצפון לכבוש את
המקום. קר שם מאד. טיירה-דל-פואגו נמצאת בקצה הדרומי של יבשת
דרום-אמריקה. קרוב לאנטארקטיקה. ממש מתחת לחור באוזון. הכבשים
שם עיוורות כי הקרינה שם מאד חזקה.

אבל לא תמיד זה היה ככה. בתמונות שבספר האינדיאנים לגמרי
עירומים, צבועים בצבעי-גוף עזים כשלגופם רק אזור חלציים. הם
נראים רכים. לא הלוחמים הפראיים שמקובל לחשוב. בספר כתוב
שהסלקנם והיאמאנה לא יכלו לפולשים הספרדים שבאו מצפון והרסו את
כל מה שהיה בדרכם. הספרדים רצו לכבוש את הארץ. לבעול את האדמה.

לאינדיאנים היתה תפיסה אחרת לגבי האדמה.
הם מספרים שהאלוהים של האינדיאנים מארץ-האש שאל את האדם הראשון
האינדיאני עם מי הוא רוצה לחלוק את חייו, עם אדם כמוהו, עם
אשה, או עם האדמה. האדם האינדיאני ענה שהוא לא רוצה עוד אדם
כמוהו, כי הוא יהיה דומה לו בכל והם רק יריבו. גם את האשה לא
ביקש לעצמו האינדיאני, כי הנשים הן פטפטניות והמגע אתן רק מרבה
את הצאצאים. האדמה גדולה ורחבה, אמר האינדיאני. היא אינה מבקשת
ממנו דבר. רק שיאכל את פירותיה. היא נותנת לו מסתור בימות גשם
וסופה ועוטפת אותו בחומה.
האינדיאנים מטיירה-דל-פואגו לא כועסים על הלבנים מהצפון ששדדו
להם את האדמה. הם אף פעם לא חשבו שהיא שלהם. בשיריהם הם שרים
על הסבל של האינדיאני ואומרים שהם רוצים רק לשכוח. לבלות את
שארית ימיהם במקום הכי קרוב למקום אליו הם עומדים לעבור, המקום
אליו הלכו כל האחרים שהיו כאן לפניהם. אולי הם עוד ישובו לכאן.
אך הם אינם יודעים לשם מה.
בשדה מאחורי ביתה שני פיקוסים גדולים. עליהם הירוקים-כהים
מבריקים ובשרניים. היא פותחת את השער האחורי של הגינה ויוצאת.
הגזע הרחב של הפיקוס מתעקש לתקוע את שורשיו העמוקים אל תוך
האדמה האפורה, הקשה. הריח המוכר של העצים העתיקים מסחרר אותה.
עצים שהיו כאן הרבה לפני שבנו את הבית הזה. לפני שהיתה השכונה
הזאת. כשהיו כאן רק שדות פתוחים לכל רוחב העין עד לאופק. מכאן
נראה ביתה המוקף גדר לא גבוהה, מכונס בתוך עצמו, קר, מסוגר.
מבעד לחלונות אפשר לראות את תכולת החדרים. דלתות, ארונות,
תמונות, מדפים. הם נראים לה זרים.

במעלה הגבעה עומד בית קטן, נטוש. כשקנו את המגרש אמרו להם
שבעליו של הבית שעל הגבעה נפטר והיורשים מכרו אותו לקבלן
שמתכנן להקים שם שיכונים. היא אוהבת ללכת לשם. הבית מוקף שיחי
לנטנה מגודלים. אפשר לראות שרידי גינה מסודרת עם שתילים וכמה
עצים. תפוז אחד, חבוש שפירותיו הבודדים, חומים ומצומקים,
תלויים על ענפים מדולדלי-עלים. עץ גוייאבה ענק הנטוי מעל הבית
בזוית מאיימת ונראה כאילו שהוא עומד לעטוף אותו לגמרי בענפיו
הארוכים.

היא נכנסת פנימה. סלון, חדר שינה, שירותים ומטבח. מקרר ישן,
כורסה מעוקמת, שרידי-חיים. לפעמים היא תוהה מי היה אותו אדם
שגר כאן. צבי סתר, כתוב בדיו כחולה בפינה של העמוד הראשון
בספרים המסודרים על הכוננית המאובקת בסלון. אחד מהם מושך את
תשומת ליבה. ספר קטן. כריכה ירוקה. "גידול הדליה המודרני". היא
מסירה ממנו את שכבת האבק העבה. כריכת הספר הישן שמורה כחדשה,
הדפים לבנים ומבריקים וצילומים בשחור-לבן של זנים שונים של
דליות, מעטרים אותם. מחוץ לדלת-המטבח של הבית הקטן היא מוצאת
כמה שתילים של חצילים. שרידים של גן-ירק. הפירות קטנים
וסגולים. היא תבשל לו חצילים הערב. מתחשק לה לבשל היום.  



כשהוא חוזר בערב הביתה הוא עצבני. הוא לא יכול לשבת בשקט. הוא
מסתובב בחדר ומעשן. היא לא סובלת את זה, שכל הבית מתמלא באפר.
היא לא אוהבת שהריח נדבק  לוילונות. היא אומרת לו שהוא עובד
יותר מדי קשה. שבגלל זה הוא נראה ככה. תמיד עצבני. שאף פעם אין
לו זמן. זמן למה, הוא שואל אותה. את אף פעם לא רוצה לעשות איתי
שום דבר.

הוא רואה את הנעליים שלה מכוסות בבוץ מונחות על יד דלת הכניסה.
בטח שוב יצאה לשוטט בזמן שהוא היה תקוע במשרד. שחס וחלילה לא
יהיה בוץ על השטיח שקנתה בשוק הפישפשים. דווקא שטיח נחמד.
מתאים לרגליים היחפות שלה ולתחת הקטן כשהיא מסתובבת והולכת
לרחוץ כלים. כשהוא קם לגעת בה היא עושה לו את הפרצוף הזה שלה
ומתחשק לו לקפוץ מהחלון.  במקום זה הוא הולך לדלת ואומר שיש לו
פגישה באיזה מקום.

אין לו שום פגישה. לפני שהוא יוצא לרחוב הוא מעיף מבט אל הבית.
ריבועי-חלונות מוארים, מזמינים. תמונות, מדפים, כונניות,
אגרטלים, מוגנים בין קירות וגג, מוקפים גינה פורחת. הלחץ בחזה
חוזר. כאב עמום לא ברור. הוא מדליק עוד סיגריה והולך לאט ברחוב
החשוך. מאחורי הגדרות-החיות מסתתרים להם בתים. קולות שיחה
עולים מהחלונות הפתוחים.  בקצה הרחוב גן-שעשועים קטן. הוא
מתיישב על הספסל בגן החשוך ומסתכל על העצים והשיחים. כשהיה
אולי בן שבע-עשרה, בחופש הגדול בין שביעית לשמינית, פגש איזו
בחורה שבאה למושבה לבקר קרובים שלה. למרות שלא היתה מקומית
הכירה את כולם והיו לה הרבה חברים. היה לה שיער כהה ומשקפיים
והיא היתה צוחקת הרבה ומחייכת, בעיקר אל אמיר, שהיה תמיד מקבל
הרבה תשומת לב מבנות.  

להקה של כלבים פורצת אל הגן. הם מסתובבים ביחד בלילה והורסים
לכולם את הגינות. הוא מסתכל על הכלבים, כלבים ביתיים נחמדים
שנענים בלילות לאיזה צו קמאי ויוצאים לשוטט ברחבי השכונה כמו
להקת זאבים. את רוב המהומה מעוררת טריירית קטנה לבנה שכל
הכלבים האחרים רודפים אחריה. שני כלבים גדולים יותר, בני-בלי
גזע מעורבים, מרחרחים אחד את השני בגופות דרוכים וחוזרים לרדוף
אחרי הכלבה הלבנה, מתחרים עליה, מתמרנים בה, מריצים אותה מאחד
לשני כמו בכדורגל. אחד אחרי השני מסתלקים הכלבים מהגן, נענים
לקריאות ושריקות בעליהם לחזור הביתה, משאירים את השלישיה
להמשיך לתמרן בחשיכה.  

בחורף היא חזרה למושבה. הם נפגשו במכולת, הוא כבר לא ממש זוכר.
הם הסתובבו קצת בסביבה ואחרי שהחשיך הוא לקח אותה לגינה
להתנדנד בנדנדות. היה חושך. כמו עכשיו. לילה בלי ירח. הם דיברו
על כל מיני דברים. היא דיברה הרבה. ישבה בקצה אחד של הספסל
והוא בקצה השני ופתאום הם היו ביחד והפיות שלהם היו מחוברים.
הוא זוכר שהיא צחקה כשהורידה את המשקפיים. הניחה אותם מתחת
לספסל. שלא ישברו. הם התנשקו הרבה זמן. הוא זוכר את הטעם של
הפה שלה עד היום. הוא זוכר איך התרגש כשהכניס את היד שלו מתחת
לחולצה שלה והיא בכלל לא התנגדה. היא רק נשמה מן נשימה כזו
קטנה. חטופה. הם שכבו מאחורי השיחים. האדמה היתה רטובה. כשפתח
לה את החולצה לנשק לה את השדיים היא רעדה. ואז היא ספרה לו
שהיא כבר עשתה את זה. עם אמיר.

לבשו את המעילים וחזרו לשבת על הספסל. היא הרכיבה חזרה את
המשקפיים ואמרה שהיא מצטערת. היא נמשכת אליו אבל היא חושבת על
אמיר כל הזמן והיא לא יכולה. ישבו ושתקו. הוא לא ידע מה לומר.
היא סגרה את המעיל שלה וגם לו היה קר. פתאום היא הושיטה את היד
שלה והכניסה אותה לתוך המכנסיים שלו. הוא זוכר שהוא היה משותק.
כל הגוף בער לו והוא לא הבין איך זה יכול להיות אחרי מה שאמרה.
היא פתחה את הריצ'רץ' והתכופפה אליו. השיער שלה ליטף לו את
הבטן. הפה שלה עטף אותו והיה הדבר הכי רך והכי חם שאפשר
לדמיין. זאת היתה הפעם הראשונה שחש תחושה כזאת. הוא לא העלה על
דעתו שרכות כזאת בכלל אפשרית. כמובן שזה לא לקח לו הרבה זמן
לגמור. אחרי שגמר היא התרוממה והתרחקה. השפתיים שלה היו סגורות
והיא חייכה.

אחר-כך הם הלכו לשתות מיץ ענבים בקיוסק והוא ליווה אותה
לאוטובוס. לפני שנה הם נסעו למושבה, לבקר את אמיר. היא לא
השתנתה. לבשה שמלה פרחונית והיו לה שני ילדים אבל היה לה את
אותו מבט במשקפיים. גם השיער היה בדיוק אותו דבר. אמרה שגם הוא
לא השתנה והוא האמין לה. אבל כשנגע בראש נזכר שאז היה לו הרבה
יותר שיער. אשתו עמדה בצד והסתכלה עליהם במבט הזה שלה הדוקרני.
היא לא אהבה את אמיר ולא רצתה בכלל לנסוע למושבה. כל הדרך
בחזרה דיברה על כמה שאשתו של אמיר מסכנה.  

כבר אחרי עשר. הוא קם ומתחיל ללכת לכיוון הבית. בקיוסק הוא
קונה מאה גרם בוטנים מצופים בשבילו ומאה גרם קאשיו בשבילה.
למקרה שהיא עוד ערה. וגם בקבוק מיץ ענבים. בשביל הטעם.

הוא הולך לאט. אין לו כח ועוד מוקדם. היא בטח עוד רואה
טלויזיה. אבל כשהוא פותח את הדלת רק הנורה החשופה בהול דולקת.
הסלון חשוך והטלויזיה כבויה. הוא מניח את שתי שקיות-הנייר
הקטנות על השולחן בפינת האוכל ומציץ למסדרון. כשנכנס היה נדמה
לו שראה משם אור. אבל דלת חדר השינה סגורה. על השולחן מונח ספר
ירוק קטן. הוא פותח אותו "שייך לצבי סתר" כתוב על העמוד הראשון
בדיו כחולה. צבי סתר. בטח מישהו מהלימודים שלה. בשביל מה היא
צריכה ספר על דליות. במילא אין לה סבלנות לעבוד בגינה.
בטלויזיה מראים עוד פעם את הסרט על אנשים שמנסים לשרוד אחרי
שהמטוס שלהם התרסק בג'ונגלים של האמאזונס. במקרר הוא מוצא
קופסה של קוטג', קופסת קרקרים וסיר עם עוף שאמא שלה הכינה,
שעומד שם כבר שבוע. על הכיריים עומד עוד סיר. הוא מרים בסקרנות
את המכסה. חצילים. הוא שונא חצילים. הוא לוקח את הקוטג' ואת
חבילת הקרקרים, מסדר לעצמו צלחת קטנה והולך לאכול בסלון.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש לי סלוגן
בספרדית!






יאשה מנסה כוחו
בבדיחות קרש
אולה!


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/5/05 3:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עירית בר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה