באותו לילה לא ישנתי טוב בלילה בכלל וגם לא בלילה שלפני כן.
חלק מהאנשים יגידו כנראה שאולי המעבר לבית החדש הוא שגרם לי
לפחדים וסיוטים, אך אני יודעת שלא כך הדבר. בכל החיים שלי
מעולם לא פחדתי ממעברים ושינויים, שינויים היו תמיד חלק רגיל
מחיי בהתחשב בכך שאבי הוא איש צבא ומעולם לא פחדתי מבית חדש.
אולם כאן, בחדר הזה שקיבלתי היה משהו שונה. כבר שלושה ימים
חלמתי את אותו הסיוט המתמשך, סיוט על בחורה צעירה, בעלת שיער
שחור ארוך, עיניים מימיות ושקופות וחיוך שטני, אך עצוב ועייף.
בסיוט שלי היא עומדת מאחורי וקוראת לי. כשאני מסתובבת היא
מושיטה אלי יד ומחייכת, והחיוך נראה עייף וזועק לעזרה אך באותו
הזמן גם רע ורצחני. היא כמו מבקשת ממני להצילה, אך גם מזהירה
אותי שאני אפגע בעקבות כך.
בעקבות סיוטים אלה, גם באותו לילה כמו שאמרתי לא יצא לי לישון.
הסתובבתי בחדרים של הבית הגדול והישן הזה וחיפשתי מה לעשות.
נזכרתי במילים של אבא כשהודיע שקנה את הבית: "הבית עתיק
ומסתורי. אני לא אגיד שהוא אחד מאותם בתים "רדופים" שכולם
מתארים, אך יש בו משהו. את תאהבי אותו חמודה, במיוחד שיש בו
מליוני מעברים סודיים ומקומות מחבוא".
בגילי, מקומות מחבוא כבר לא עניינו אותי במיוחד, אבל פתאום
נורא התחשק לי לעלות לעליית הגג. חיפשתי את הכניסה לעלייה במשך
זמן מה ופתאום מצאתי ממש קרוב לרצפה, באחד המסדרונות, ידית
משיכה קטנה ומאובקת. כמו מתוך אינסטינקט (ולא מתוך הרבה שכל),
משכתי בידית ומיד נפלה לתוך ידיי קופסה קטנה. לפי המראה של
הקופסה אפשר היה להבין שהיא מאד ישנה וגם שספגה לחלוחית רבה
בזמן השהייה בתוך הגומחה בקיר. לפתוח אותה לא הייתה בעיה בכלל,
וכך עם הקופסה הפתוחה בידיי הלכתי לחדרי. התחלתי לחקור את תוכן
הקופסה ותוך זמן קצר שקעתי בקריאה.
בקופסה היו כתריסר מכתבי אהבה המיועדים כולם לאותו האדם ואולם
נראה כי לא נשלחו מעולם, ועוד מכתב אחד, קצר יותר מהאחרים
ומיועד לאמה של הכותבת, המכתב האחרון. לאחר שקראתי את כל מכתבי
האהבה הבנתי כי הם נכתבו ע"י בחורה צעירה שהתגוררה בבית והייתה
מאוהבת נואשות בחבר הכי טוב של אחיה.
מכיוון שחיה כנראה בערך באמצע המאה ה-19 לא הייתה לה אפשרות
רבה להודות באהבתה כלפי הבחור, עד אשר גילתה כי גם הוא חש משהו
כלפיה. הם התחילו להיפגש בסתר. ואולם תוך זמן קצר היא הבינה
שהוא פשוט משתמש בה ובאהבתה. זמן קצר לאחר מכן הוא עזב אותה
ואת העיר כדי לחפש את עתידו "בעיר הגדולה", כמו כולם באותה
תקופה ואילו היא נשארה מרוסקת, שבורה, מאוכזבת מהאדם שהיה
אהבתה הראשונה והעיקר...הרה.
מהדרך בה נכתבו המכתבים הבנתי כי ככל שעבר הזמן, דיכאונה רק
גדל והתעצם והמכתב האחרון אכן העיד על כך. מילותיו נגעו בי עד
כדי כך שהתחלתי לבכות, שהרי היו נכונות כל כך. במכתב היה
כתוב:
אמי היקרה,
סלחי לי בבקשה על מעשה זה שאני עומדת לעשות ושבטח כבר יקרה
כשהמכתב הזה יגיע לידייך. תביני אותי בבקשה, את בתך הסוררת ואל
תשפטי אותי לרעה. פעמים רבות תהיתי איך אני אכתוב את המילים
האלה ואולם סופסוף מצאתי את הדרך.
אני אוהבת אותך ואת אבא ואת אחי היקר, אך מבחינתי זה נגמר. אני
מבקשת ממך רק דבר אחד, אם יצא לך לראות את אהובי, מסרי לו מכתב
זה:
אהוב שלי,
יש שלושה דברים בעולם הזה שאני שונאת: שתיקות ארוכות מדי,
מבטים שקטים מדי ואת החיים עצמם.
אני שונאת את החיים כי מטרתם היחידה היא לשחק נגדך משחק אכזר
של הישרדות. מי שלא לומד לפגוע מתחת לחגורה, נכחד ונעלם. חלק
מהאנשים מבזבזים את כל חייהם בניסיון להוכיח שהם מצליחים לשרוד
ואולם בינתיים הם לא שמים לב כי נכחדו מזמן וכל מה שנשאר הוא
צל. צל זה מנסה כל כך נואשות להחזיק את ראשו מעל המים, עד כי
כל כוחותיו מיועדים להשגת מטרה זו, ואולם הוא טובע מהר כל כך,
עד כי אין עוד לדעת אם היה בכלל. אני לא רוצה להיות צל. אני
מודה כי נכחדתי כבר מזמן.
אני שונאת מבטים ארוכים ושקטים כי הם באים כשאין כבר מה להגיד,
כששנינו יודעים שאנחנו מרמים את עצמנו ואת מי שלידנו, אך עדיין
פוחדים להודות בכך ולהתרחק. וכן, אני שונאת שתיקות ארוכות מדי
כי מטרתן היחידה היא לתת לזוג ה"מביט" הזדמנות אחרונה לפשפש
בתוכו ולמצוא את טיפת המילים האחרונה שאולי עוד יכולה להציל את
המצב ואולם השתיקה הזאת מחרישה יותר מכל  רעש, ומשאירה אותך
ריק וחסר מטרה.
אני ואתה הסתכלנו זה בזה ושתקנו, יותר מדי פעמים. אחרי כל
הפעמים האלה הייתי אמורה כבר להבין שזה לא נועד להיות, אבל כמה
נוח יותר להסתיר את הראש מתחת לחול ולקוות אך לרגע שזה רק
חלום, שאתה עדיין שייך לי, שאני זאת שבורחת או מסתתרת ולא אתה,
שאני פשוט מבולבלת. אבל זה לא כך, הייתי טיפשה ועיוורת, רואה
רק את מה שאני רוצה ושוכחת משאר העולם.
עכשיו אתה חופשי ממני לעולמים. וטוב שהבנתי סופסוף מהו החופש
האמיתי.
                                                           
                                           
שלום לך אהובי...

אחרי שסיימתי לקרוא את המכתב הייתה לי הרגשה מוזרה שאני יודעת
מי הבחורה ולמה נמשכתי כל כך לקופסה הזו.
הבוקר הגיע ורצתי מיד לספריה "הגדולה" של העיירה ובה רק כחמשת
אלפים ספרים ורובם ספרי הסטוריה על המקום. חיפשתי בארכיון
העיתונים של המקום ובאחד מהעיתונים הישנים ביותר מצאתי כתבה
קטנה על כך שלוסי רוקוול, בתו של רב החובל הידוע, התאבדה
בטביעה. ידעתי שזאת הבחורה שחיפשתי, כי הבית שאבי קנה נקרא גם
אחוזת רוקוול. מיד התחלתי לחפש תמונות של המשפחה ואכן לוסי
רוקוול הייתה הבחורה מהחלומות שלי.
חיפשתי עוד ומצאתי ספר על המשפחה. בסוף הספר היה רשום מקום
קבורתה של לוסי.
הסתכלתי בספר זמן רב והרגשתי כמה שאני מרחמת על לוסי המאוהבת.
הזדהיתי איתה בכל. נזכרתי בכל כך הרבה דברים שלפעמים פשוט
ניסיתי לשכוח.
כשעמדתי לסגור את הספר, נפל מתוכו דף קטן ובו נכתב:
אני, ג'ונתן אייברי, נכדו של ריצ'רד אייברי ז"ל, מצאתי מכתב
זה בניירותיו האישיים לאחר מותו. מכתב זה נכתב לאהובתו הראשונה
לוסי רוקוול, ונשמר אצלו שנים רבות לאחר הידיעה על מותה.
בדף נוסף שהיה מהודק לדף זה, נכתב:
לוסי אהובתי,
אני מצטער שעזבתי מבלי להודיע ולהסביר. אני אוהב אותך יותר
מכל, אבל כרגע זה פשוט לא נועד להיות. אני רוצה שתדעי שרק שני
דברים הפריעו לי ביחסים בינינו: השתיקות והמבטים. מבטים
שגורמים לך לחשוב שוב אם אתה יודע מה אתה רוצה, ושתיקות
שגורמות לך לחפש מילים, אך ללא תוצאה.
אני אוהב אותך מאד ואני אתגבר על כל הקשיים, אני מבטיח.  כבר
קניתי לנו בית וברגע שאני אחזור אני מבטיח שנתחתן. לא אכפת לי
לשתוק כל חיי, העיקר לשתוק לידך ולהביט בעיניים שלך ולא של אף
אחת אחרת. את תהיי אהובתי לעולם.
                                                           

                                                           
                                        שלום לך אהובתי,
                                                           
                                         חכי לי ואל תתאכזבי
ממני
                                                           
                                          אני אוהב אותך!

המכתב הזה כבר שבר אותי.
אם לוסי רק הייתה יודעת שכל מה שצריך הוא רק לא לוותר, לנסות
לצוף רק עוד קצת ואז הכל מסתדר. שהאהבה תמיד מנצחת והמבטים
והשתיקות לא תמיד רעים הם.
לקחתי את המכתב והלכתי איתו לקבר של לוסי. אני חושבת שעד היום
הוא שוכב שם, מתחת לאבן הגדולה, בתוך שקית ניילון קטנה, ומזכיר
לה שאהובה אהב אותה תמיד.
אגב, מאז אותו לילה לא היו לי סיוטים ורק פעם אחת ראיתי את
לוסי בחלומי, בוכה מאושר ואומרת לי תודה, על כך שהיא מצאה את
השקט שלה.
וגם אני למדתי את השיעור שלי. אינני מוותרת לעולם, אני צפה
ונחנקת ומרגישה שהצל שלי מתחיל גם הוא להעלם, אך תמיד שורדת
כדי להראות שאני לא אהיה זאת שתיכחד.