אז הלכתי ברחוב לתומי, לבדי, חסרת טאקט והגיון כתמיד, כשפתאום
צץ לו, השד יודע מאיפה, איזה בחור שלמד איתי ביסודי. כולו
מאושר, עם חיוך מאוזן לאוזן, כאילו עד עכשיו היה עצוב ומהרגע
שראה את פניי היום שלו הפך להיות היום המאושר בחייו, כלומר,
חיוך מאולץ לחלוטין.
"היי, כמה זמן לא ראיתי אותך! מה קורה?!" אמר לי בטון מונוטוני
מוחלט, כאילו המשפט הזה היה מוכן אצלו בפה.
אז עניתי לו, "האמת, לא משהו... פיטרו אותי היום מהעבודה, הכלב
שלי כבר בן 5 ועדיין לא למד שצרכים עושים בחוץ, השותפה שלי
אמרה לי היום שהיא עוזבת את הדירה, האוטו שלי התקלקל ועכשיו
הוא במוסך כך שאני צריכה להטרטר באוטובוסים, שגם הם מחליטים
פתאום לא להגיע... וזה עוד כלום! הנורא מכל הוא שחבר שלי אמר
לי שהוא רוצה פסק זמן, אבל please, אני יודעת בדיוק למה הוא
התכוון כשהוא אמר את זה, והיינו יחד 3 שנים! 3 שנים נתתי את לו
את עצמי והוא...? 'אני חושב שאנחנו צריכים פסק זמן'. ועוד איפה
הוא אומר לי את זה?! בסופר! בהתחלה חשבתי שהוא מתבדח, אז
הוצאתי לו מאחד המדפים את הממתק 'פסק זמן', אבל אז הוא אמר
'אני בטוח שהפסקה קצרה תעשה לשנינו רק טוב'. אז זהו, עכשיו אין
לי איך לשלם שכר דירה, אין לי אוטו, אין לי עבודה, אין לי חבר,
הכלב שלי טיפש, זה פחות או יותר מה שקורה... השמטתי כמה פרטים,
אתה יודע, אבל זה התקציר... מה איתך?"
הוא הסתכל עלי כל הזמן הזה בעיני ביצה פעורות, וכשסיימתי הוא
פשוט אמר, בהכי נון-שלנטיות, שוב כאילו המילים כבר היו מוכנות
אצלו בפה, ורק היו צריכות את האישור, "אה, יופי, מותק, אצלי,
את יודעת... חיים, טוב, אז תשמרי על קשר, סבבה?", ובלי לחכות
לתשובה אמר, "יאללה, נתראה, ביי ביי", והמשיך ללכת.

את הבן אדם הזה לא ראיתי יותר בחיים שלי. מוזר ביותר שלא זכרתי
את שמו... אבל להגנתי אני יכולה להגיד בביטחון מלא שגם הוא לא
זכר את שמי.

אולי הגזמתי קצת כשעניתי על השאלה "מה קורה?", אולי לא הייתי
צריכה להכניס את הכלב שלי...
אבל אחרי כמה שנים הבנתי ששאלות כמו "מה קורה מה נשמע מה המצב
מה שלומך?", לא באמת מבקשות תשובה כנה ואמיתית, אלא תשובה
סתמית כמו "הכל טוב סבבה מצויין אתה יודע, חיים", בתוספת ל
talk-back המבוקש "מה איתך?". לשאלות כאלה יש שתי מטרות בלבד:
- נימוס, כי הרי לא נעים לראות חבר ללימודים מהיסודי ולומר רק
"היי".
- התחלת שיחה, ובמקרה זה, כל הפרטים על מה באמת שלומי יבואו
בהמשך.

עכשיו הבעיה היא, איך חסרת טאקט והגיון כמוני תצליח להבדיל כל
פעם בין שתי האפשרויות, וכמובן, תצליח ללכת עם האפשרות
הנכונה...?