זה היה כמה שבועות אחרי שעברתי לגור עם דני, בדירה שהוא קנה
ברמת אביב. זאת פעם ראשונה שגרתי עם בן זוג, והכל היה לי חדש
וקצת מוזר, דירה משלנו, בלי שותפים, בלי הורים, בלי בעלי דירה,
יכולנו לעשות מה בראש שלנו. ועשינו. המון. במיוחד בסופי שבוע.
כמו שאתם רואים את דני, חנון מחשבים עם שיער על כל הגוף,
משקפופר קטן ורזה, הבחור הזה ידע לגעת בי כמו שאף מאהב לפניו
לא ידע. והיו לי לא מעט. הרגשתי איתו כמו פסנתר בידיים של רב
אמן, בארנבוים כזה. ואהבתי גם את המראה שלו. היו לו תווי פנים
עדינים, ועיניים כחולות מדהימות. מאד מאד אהבנו, וסוף סוף
יכולנו להיות ביחד כל רגע פנוי, בלי להמציא סיפורי סבתא לאף
אחד, ובלי לשקר בעניין הקשר בינינו.
מה שנשאר כמו קודם, זה שאיציק המשיך להסתובב לנו בין הרגליים.
איציק, אחיו הקטן של דני, היה טיפוס. גם הוא היה איזה משהו
במחשבים, אבל היה לו ידע כללי מדהים, וטעם טוב באמנויות. הוא
ידע לשיר תקליטים שלמים של הביטלס מהתחלה עד הסוף, גם את
התקליט הלבן. רק שהאובססיביות שלו לא נעצרה שם. הוא היה מוכן
להתווכח אתך על כל דבר, מפוליטיקה ועד כדורגל, במין להט מטורף
כזה, ועם מעורבות אישית עמוקה. הוא היה מאשים אותך שאתה צבוע,
ושאתה פאשיסט, ושאתה נצלן, ואחר כך נרגע ובא לבקש סליחה, ואז
הייתי רואה כמה שהוא דומה לדני שלי, רק קצת יותר עגלולי ויותר
שעיר. וסטרייט, כמובן. הרי מזה התחילו כל הצרות.
איציק פגש את מיכל באיזו תערוכה במוזיאון, והתאהב בה עד שורשי
שערותיו. שלושה ארבעה ימים אי אפשר היה לקבל רגע של שקט ממנו:
כמה שהיא נהדרת, איזה יכולת אבחנה דקה, כמה הרבה היא יודעת,
כמה שהיא מחוברת לעצמה, וכמה שהיא יפה. היא אמרה ככה, והיא
עשתה ככה. שאלתי את דני אם אח שלו תמיד נסחף ככה, ודני אמר שאת
הדפוס הזה אצל איציק הוא מכיר, אבל אף פעם לא ראה אותו מקצין
כל כך. לא יכולת לשאול את איציק מה שלומו בלי לשמוע מה מיכל
אמרה היום, למה היא התחברה אתמול, ואיך כבר מחר או מחרתיים היא
תתחיל להתאהב באיציק כמו שהוא התאהב בה. הוא היה הולך איתה לכל
סדנאות המודעות שלה, קנה לעצמו ספרים על מדיטציה ועל תיקשורים,
קרא אותם עד הסוף, ואפילו בישל למיכל ארוחת ערב על טהרת המזון
האורגני. איציק היה בטוח שזהו, הנה נמצאה אהבת חייו, ולא נותר
לו אלא לפסוע עימה לעבר השקיעה. ואכן, השקיעה לא איחרה לבוא.

כמה שבועות עוברים, וצלצול טלפון מעיר אותי באמצע הלילה. עד
שהבנתי מי נגד מי, דני כבר היה באמצע שיחה, פניו רציניות מאד,
והוא אומר משפטים כמו "אז מה אתה אמרת", "אז מה היא אמרה"
ו"אוי, בטח הרגשת נורא". בסוף הוא הזמין את איציק לבוא לישון
אצלנו בסלון. החלטתי שגם אני צריך לקום. איציק הגיע עם הזנב
בין הרגליים והראש באדמה. דני הכין לו נס על חלב, ואחרי כמה
לגימות נפתחו שערי ליבו. מיכל אמרה לו שזה לא יקרה. נכון, הוא
חכם, והוא רגיש, והוא חמוד, והוא נראה בסדר, אבל היא צריכה
להרגיש את זה בבטן, והיא לא מרגישה את זה. חשבתי לעצמי, ישר
בפרצוף היא זרקה לו את זה. גם דני ניסה להגיד לו דברים בכיוון
הזה, שהיא הייתה רעה אליו, ושגם כשלא רוצים מישהו צריך להראות
לו את זה בעדינות, אבל איציק לא קיבל את זה ככה. בעיניו נוספה
לכל מעלותיה של מיכל עוד תכונה ראויה להערצה: יושר וגילוי לב.
"יאללה יאללה", אמרתי לו ערב אחד, "אתה לא הראשון שאמרו לו לא,
וגם לא האחרון, צא מזה כבר". "אבל למה", הוא יבב לי, "למה? אני
לא נראה טוב? זה העניין? נתתי לה הכל, הכל נתתי". פעם אחרת דני
הזכיר לו את הפעם ההיא ששניהם פגשו את מיכל, ואמר שהוא בכלל לא
חשב שהיא כזו מציאה. על זה איציק ממש זעם: איך אתה יכול להגיד
דבר כזה, אתה בכלל לא מכיר אותה, היא כזו והיא כזו, היא אמרה
ככה והיא עשתה ככה.
ואם לא די בזה, אז איציק גם לא ניתק את הקשר עם מיכל. הוא
המשיך להגיע לכל המפגשים המיסטיים האלה, והוא המשיך לרוץ אליה
לדירה, כל פעם ששיעמם לה לבד והיא צלצלה אליו. איציק הבין
מההקפצות האלה שמיכל זקוקה לו, ושיום אחד היא תשכנע את הבטן
שלה להגיד לה שהוא האחד, או לפחות שמגיע לו צ'אנס. בפועל,
הדברים התגלגלו אחרת. אחרי מפגש או שניים מהסוג הזה מיכל הייתה
מזכירה לאיציק שלא ישלה את עצמו, ושכדאי שיחפש לו מישהי אחרת,
ואז הוא היה נופל עלינו מדוכא עד עפר, מיבב כמו חתול, מתפרץ
כמו נמר ואומר שזהו, הוא כבר לא רוצה לחיות. בהתחלה נחרדתי,
אבלהבנתי מדני שזה בסדר, אין מה לדאוג, גם כשהפועל ירדה ליגה
איציק דיבר ככה. "ובכל זאת", אמר דני, "צריך לעשות משהו". "מה
אתה זומם", שאלתי אותו. "לא יודע", אמר לי, "אם היה לנו קצת
יותר מידע עליה, אולי היה בא לי איזה רעיון". "על מה אתה
חושב", שאלתי, "על איזה סוד אפל, שצריך לספר לאיציק כדי שיבחל
בה?" "לא", פסק דני, "זה לא יקרה, זה צריך לבוא ממנה." "אז
אולי שנצלם אותה באמבטיה", המשכתי, "ונגיד לה, שאו שהיא מנתקת
קשרים עם איציק, או שאנחנו שולחים לעיתון?"  "חשיבה יפה", גיחך
דני, "רק שהיא עלולה לחבב את הרעיון בקשר לעיתון". "שמע", הוא
אמר לי, "לך לחנויות המיסטיקה האלה שאיציק והיא הולכים אליהן,
תיכנס איתה בשיחה, תראה מי נגד מי". "למה אני", מחיתי, "תלך
אתה, זה אח שלך". דני לא התבלבל: "אותי היא כבר ראתה עם איציק,
וחוץ מזה, אתה שחקן בתיאטרון, לא? מה זה בשבילך להעמיד פנים
שאתה בקטע הודי כזה".
לא התאים לי. תיאטרון זה לא סתם התחזות והעמדת פנים, זאת עבודה
קשה, במיוחד כשאנחנו מעלים בעוד כמה שבועות את "כטוב בעיניכם",
והחזרות סוחטות אותי עד הטיפה האחרונה. "ובכלל", אמרתי לדני,
"בילוש זה מקצוע, ומודיעין זה מקצוע, ומה מבינים שני מתרוממים
כמונו בדברים כאלה. תחשוב על משהו אחר, או שנחכה בסבלנות שזה
יעבור". "טוב", אמר דני, "נחכה. אולי איציק יפגוש בינתיים
מישהי נורמלית".
אבל הקריזות של איציק נמשכו, והוא היה שורץ אצלנו יותר ויותר,
יושב ליד השולחן במטבח ומתבכיין. ליל שבת בהיר אחד פעמון הדלת
מצלצל, בזמן שאנחנו עסוקים בפעילות מינית נמרצת. פרצה מלחמה?
הבניין עולה באש? לא, זה איציק. מיכל שוב אמרה לו, ולמה זה
מגיע לו ואין לו בשביל מה לחיות. ושוב, כרגיל, עוברת שעה ארוכה
עד שהוא נרגע, והוא כבר נשאר לישון על הספה בסלון. "די", אמרתי
לדני, "זה כבר מוגזם. תיקח את אח שלך לאנשהו ביום של המדיטציה,
ואני אלך לראות מה אפשר לעשות עם ההיא ועם הבטן שלה".
למשימת הבילוש שלי יצאתי בלי חשק, ורק עם תיאור כללי של מיכל,
כפי שדני זכר אותה. כשהגעתי למקום, דירה קטנה ומעופשת בשינקין,
הסתבר שהזיהוי פשוט מכפי שחשבתי. היו שם שני גברים מבוגרים,
ארבע נשים מבוגרות עוד יותר, ובחורה אחת בגילנו. הסדנא התחילה,
והמדריך אמר שכולם יציגו את עצמם בשבילי. הבחורה אמרה שהיא
מיכל.  טוב, זה עוד לא מבטיח כלום, זה שם די נפוץ. אחר כך היה
די קל, המדריך אמר לנשום, אז נשמנו, אחר כך לדמיין כל מיני
דברים, אז דמיינו, ואחר כך כל אחד בתורו אמר שהיה לו טוב, או
שהיה לו איזה קושי ואחר כך היה לו טוב. אני אמרתי שהיה לי טוב,
והמדריך אמר שיש לי אנרגיות מאד טובות.
כשזה נגמר, ראיתי שהיא מסתכלת עלי וחייכתי אליה. היא נגשה
ושאלה איך זה היה בשבילי בתור פעם ראשונה. גמגמתי משהו, ושאלתי
אותה כמה זמן היא בקטע, ואיך היא הגיעה לזה. מפה לשם מצאתי את
עצמי הולך איתה צפונה, שומע על כל מיני גורואים ומאסטרים, איפה
היא פגשה אותם ומה היא קיבלה מהם. ניסיתי לברר אם היא עובדת
ואיפה, והיא התחמקה בעקביות. באיזה שהוא שלב עברנו ליד
התיאטרון, ואמרתי לה ששם אני עובד, ושעוד כמה שבועות יש לנו
הצגת בכורה. היא שאלה אם מותר לבוא לראות חזרות, ואמרתי שבדרך
כלל כן. אחר כך היא המשיכה לדבר על תהליכים שקורים על הבמה
והקשר שלהם לחיים, קלישאות שכבר שמעתי מיליון פעם. כשהגענו
אליה הביתה, היא נעמדה, תלתה בי מבט מהורהר, ואמרה: "אתה יודע,
גם אני מרגישה שיש לך אנרגיות מאד טובות". "מה זאת אומרת?",
שאלתי. "לא יודעת להסביר את זה", היא אמרה, "זה משהו שמרגישים
בבטן".


חזרתי הביתה, ודני שאל איך היה. "היא באמת אינטליגנטית, והיא
מדברת יפה", אמרתי לו, "אבל היא לא מבריקה כמו שאיציק עושה
ממנה. והיא התחמקה כששאלתי איפה היא עובדת". "בכלל לא רע,
מיסייה פוארו", שמח דני והביא לי נשיקה, "אם היא מתביישת במקום
העבודה שלה, או פוחדת שידעו שם עם מי היא מסתובבת, נו, זה יכול
לקדם אותנו". היססתי אם להגיד לו שאני חושב שהיא נדלקה עלי,
והחלטתי שלא להגיד. אולי ככה היא מתנהגת עם כל אחד? אולי ככה
היא התנהגה עם איציק? לא צריך לקפוץ למסקנות. כמה ימים אחרי זה
נפסקים ההיסוסים: איציק בא ומספר בקול קטן ומסכן, שמיכל פגשה
מישהו בסדנא, ונדלקה עליו. דני מיד הסתכל עלי, ואני השפלתי
עיניים. אחרי שאיציק הלך, דיברנו על זה. "למה לא סיפרת לי",
הוא שאל. "לא הייתי בטוח", אמרתי, "ולא רציתי שתקנא. אני, אין
לי שום דבר אליה, רק שתצא לנו מהחיים". "טוב", אמר דני אחרי
שתיקה קצרה, "אולי זה בכל זאת יקדם אותנו, אולי זה יעזור
לאיציק לקלוט איפה הוא עומד, ואולי היא תצלצל אליו פחות". "אבל
שמע", הוא אומר לי, "אני לא מסכים שתיגע בה". "אז אתה מקנא",
אמרתי לו. "אני לא", הוא מיחה, "זה אידיוטי". "טוב", אמרתי לו,
"אז אתה גם מקנא וגם אידיוטי". "אני לא", "אתה כן", "אני לא",
"אתה כן", וככה זה נמשך כל הדרך למיטה.
מיכל התחילה להגיע לתיאטרון בזמן החזרות. הייתה מגיעה באמצע,
או לקראת הסוף, מתבוננת בעניין בחזרות, וכשהיינו מתפזרים, היא
הייתה מחכה לי, והיינו מתחילים לצעוד צפונה. מיכל הייתה מתחילה
לדבר קצת על החזרות ועל עולם התיאטרון, עוברת לדבר הרבה על
מיסטיקה, ומדי פעם מגניבה שאלה אישית, אבל בלי לחכות לתשובה.
או שהייתה אומרת, "אנחנו לא חייבים לדבר על זה אם לא בא לך".
אני הייתי שואל איך עבר היום, מקווה לשמוע סיפורים ממקום
העבודה, אבל היא הייתה פשוט אומרת שהכל בסדר, וממשיכה עם
הדברים שלה. הייתה פעם שהיא שאלה אותי אם אני רוצה לעלות אליה.
אמרתי לה שאני עייף, והיא אמרה שאולי בפעם אחרת. היו גם פעמים
שלא היה לי כח אפילו ללכת איתה, ואז הייתי אומר לה בסיום
החזרה, שיש לי משהו לסדר, או שאני קופץ להורים, והברזתי לה.
לנפנף אותה אחת ולתמיד לא רציתי, כי חשבתי שהיא תיפול חזרה על
איציק, ואז כל המאמץ היה לשווא. היא, בכל אופן, הייתה סבלנית
להפליא. היה לה ברור שאלה רק קשיים של תחילת הדרך, ושזרימת
האנרגיות בינינו תנצח בסוף. היא מרגישה את זה ממקום מאד עמוק,
היא אמרה לי. וגם לאיציק.
מיכל לא חסכה מאיציק פרטים ביחס לתחושות שלה כלפיי. המתחרה
החדש ייאש אותו כהוגן, והוא היה חוזר על ההתלהמויות של מיכל
באזנינו, בטון מונוטוני ועיניים מושפלות, כמו שוער שמתראיין
בירידה מהמגרש אחרי שחטף חמישיה. היא אמרה לו שאני מוכשר כמו
אפולו ויפה כמו אדוניס. הייתה למיכל נטייה לקלאסיקה, מסתבר.
כן, והיא אמרה שיש חיבור אדיר יש בינה לביני ברמה העל מילולית.
וכל הזמן הזה, איציק לא עלה על זה שמדובר בי. לא הבנתי איך
בחור נבון כמוהו לא עולה על זה, וחשבתי הרבה על מה כדאי לי
להגיד כשהוא יעלה על זה. ואז צה"ל הציל את המצב: קראו לאיציק
למילואים. בלילה הוא היה שומר על איזו התנחלות, בבוקר הוא היה
הולך לישון, ובערב הוא היה מתקשר למיכל, ולפעמים גם אלינו.
כנראה שהמרחק עשה את שלו, כי מצב הרוח שלו הלך והשתפר, וזה
נשמע כאילו הוא הולך לצאת מזה. אל תשלה את עצמך, אמר דני, בסוף
המילואים, איציק יחזור להיפגש עם מיכל, והכל יחזור להיות כמו
שהיה. בכל אופן, היו לנו כמה ימים של שקט, שהיינו מאד זקוקים
להם. אני במיוחד.
הימים האחרונים לפני הבכורה היו ממש גיהינום. החזרות התנהלו
בלחץ אטומי, אנשים התפרקו ואחרים התפרצו, והיו רגעים שחשבתי
שלא רק שההצגה תרד אחרי כמה שבועות, אלא שבכלל לא יעלו אותה.
בימים שכולם דיברו עם כולם, עבדנו עד מאוחר, והייתי מגיע
הביתה, נופל על המיטה ונרדם מיד. ואלה היו הימים הטובים. בימים
הרעים ישבנו וחיכינו שאנשים יגמרו לצעוק אחד על השני, או
שיחזרו מהברוגזים שלהם. אני אומר ישבנו, ומתכוון למי שלא היה
מעורב בעצמו בריב כזה באותו הרגע, ואני לא אומר, גם לי היו כמה
כאלה.
ובכל זאת, לא להאמין, הבכורה הייתה פיצוץ. כאילו כל מה שקרה עד
אז הפך אותנו לצוות משופשף. בסיום, קיבלנו המון מחיאות כפיים
ועלינו פעמיים להשתחוות. דני חיכה לי בדרך מהבמה לחדר ההלבשה,
משך אותי הצידה, חיבק אותי חיבוק גדול, ונצמדנו לנשיקה ארוכה
ארוכה ארוכה. פתאום, בעיניים עצומות, אני שומע מין צווחה קטנה
של בהלה, מאלה שנתקעות בגרון באמצע. אני פותח עיניים ורואה את
מיכל, בשמלה הודית לבנה ועם זר פרחים, ועיניה פעורות כאילו
ראתה רוח רפאים. לפני שהספיק מי מאיתנו לחשוב על משהו
אינטליגנטי להגיד, היא שמה גז וברחה מהמקום.
יומיים אחרי זה איציק מגיע לאפטר, והוא שרוי בשתיקה לא מובנת.
טוב, התפנינו מהעיסוקים שלנו, עשינו לו קפה וישבנו איתו, ואחרי
כמה שלוקים הוא פותח ואומר, "אני לא מבין את זה". אנחנו
מסתכלים עליו, מחכים להמשך. הוא אומר, "מיכל אמרה לי שלא אתקשר
אליה יותר אף פעם, ושהיא לא רוצה לראות יותר בחיים אותי ואת
האח ההומו שלי". "מה", שאל דני, "אף פעם לא סיפרת לה עלי?" "זה
אף פעם לא עלה", התנצל איציק, "וגם לא חשבתי שזה משנה משהו".
"תאר לעצמך", הוא חתם בפליאה, "בחורה כל כך מבריקה, כל כך
מחוברת לעצמה, כל כך מסורה למטופלים שלה. מי היה מאמין שאחת
כזו יכולה להיות הומופובית".
הוא יצא מזה, חשבתי לעצמי, הוא סוף סוף יצא מזה, גם אם לא
בדיוק כמו שהתכוונו. הבטתי בדני, והוא החזיר לי חיוך קטן.
שאפתי אוויר מלוא ריאותי, הבאתי אנחה קטנה ואמרתי: "כן, אתה אף
פעם לא יודע מה יש לאנשים עמוק בבטן".


16.6.2001