זה היה משהו פיזי. משבר נפשי שהתגלגל אל הגוף שלי. הרגליים,
העיניים, הירכיים, הלסת, הידיים, והלב, כאיבר פנימי ביולוגי
בלבד. כאילו כל הקולות ששוהים בראש שלי החליטו לצאת לטיול יחד
והתפזרו במרחב הגוף שלי, כשכל קול קרא לי ללכת בדרך שלו.
הרומנטיקה אמרה לי ללכת לישון כשהתשוקה בערה בי וניסתה לגרום
לי לצרוח, העצב והסבל כמובן הלכו למקום הטבעי שלהם והוא
בעיניים שלי שרצו לבכות, אבל כל שאר הקולות לא נתנו להם, רגשות
האשם, החמלה, האכפתיות, ההתחשבות זרמו יחדיו בכל הגוף וכל פעם
הגיעו למקום אחר ושיתקו את הקול שהיה באזור הזה. הרגשתי
אבודה.

כל הדמעות, כל הכעס, כל האנרגיות ויחד עם זה החוסר הברור בה
התאספו מכל השבוע האחרון [שנראה כחודשים ארוכים] הזה והתפרצו.
זעם מעורב בבכי מעורב בסבל אינסופי. רצון עז לצאת מהגוף, כאילו
הנשמה שבתוכי מנסה לדחוף את הגוף שלי כלפי חוץ ולצאת, להשתחרר,
למצוא את עצמה, להיות חופשייה. בלי כל המחשבות והדעות
והשיקולים, והחברות וההורים, וחשבון הטלפון, והמצב הבריאותי
והמצב הלימודי, והוא, והמצב שלו, והמילים שלו והשקרים שלו
והמחשבות הבלתי פתורות שלו, שאני חייבת להתחשב בהם בכל פעולה
ופעולה של הגוף, והנפש דחפה בי לתת לה לצאת, היא צעקה וזעקה
ולא נתנה לי מנוחה לרגע.

היא מתחילה עם הרגליים, מתאספת כל כולה אל קצות האצבעות
ודוחפת, חזק, וקוראת לי לרוץ, לרוץ, לאבד את עצמי ולמצוא אותה.

תוך כמה שניות היא מבינה שאין שם דרך יציאה והיא עוברת אל הפה,
היא פוערת את הלסת וגורמת לה רצון עז לצרוח כאילו אני נמצאת על
קצה הר מרוחק וחסר אוכלוסייה, לצרוח את נשמתה ולהוציא הכול
החוצה, את כל כולה. אבל ההורים פה ואם אני אצרח הם ללא ספק
יחשבו שהשפיות אינה בי, (מה שנכון בצורה מסוימת, אבל הדבר
היחיד שחסר לי עכשיו זה ההתערבות שלהם בעניינים שלו, מה שיגיע
בסוף החודש יחד עם חשבון הפלאפון, אבל נדחה את זה לעת עתה). אז
הנפש מבינה שגם הפה לא מהווה מוצא והיא נותנת לו לחזור למצבו
הטבעי בימים אלו, חיוך הפוך.
שוב היא מתאספת וחושבת, בלי שנייה אחת של נחת, היא רוצה לצאת
ואין שום דבר שיעצור בעדה, היא מגיעה אל העיניים ומעוררת את
הסופה המלוחה של זרעי הסבל, ועוד דמעה ועוד דמעה ועוד דמעה
והיא מנסה לתפוס את אחת מהן, להתלות ממנה ולזרום בנהר הכאב עד
שתגיע אל אור היום וצלילות המחשבה, אבל היא לא מצליחה להיתפס
באף אחת מהן.
היא מחליטה להעביר את הסערה מקום ומנסה אולי להגיע אל הלב, היא
חודרת פנימה, עמוק, ומסתובבת, הופכת להיות חדה וכהה ומכאיבה לו
בכל חדר ובכל זים, מזרימה את הדם יותר מהר ויותר מהר ויותר מהר
כדי שאולי הוא יגמר וסוף סוף היא תמצא את עצמה בחוץ, בלי כל
המחשבות ועם תת המודע בלבד שאליו היא חותרת בסופו של עניין,
ואחרי שהיא חופרת בכל פינה של הלב ומשאירה רק חורבה של דמעות
עצורות היא מבינה שגם שם זהו אינו הפתרון.
היא עוצרת לחשוב לרגע ומייד מושכת את כל האנרגיות שהיא הזרימה
אל הרגל, ואל הפה ואל העיניים ואל הלב, והיא לא מוותרת על
שאיבת כל שאר האנרגיות שמצואות בגוף איכשהו, וכך היא מוצאת את
הפתרון המושלם. שינה. תוך כדי השינה הגוף הרי אינו מודע, היא
תוכל להתגנב ולצאת החוצה בלי שהוא ישים לב, או אולי למצוא את
עצמה בתוך החלום וכשהגוף יתעורר לרוץ ולספר לו את זה בהתלהבות.
אז היא מנסה להרדים אותו ולשאוב עוד כוח מכאן ולמשוך עוד כוח
משם, ולאחר שאיבה מאסיבית בלתי פוסקת גם בפתרון הזה היא מתחילה
להטיל ספק.
היא מטיילת לה ופוגשת בעוד איברים, חלקי גוף או סתם ריק בחלל
הגוף שלא מביאים לה פתרון, ומרוב עצבים וייאוש היא פוגעת בכל
דבר שהיא רואה, כאב פנימי בתוך הגוף או לחץ קל במקום מסוים
שגורם למעשה בל יעשה להיעשות, או סתם לפעולה לא רצויה שהגוף לא
מצליח להשתלט על אותה אחת. כמובן עם כל זה, המעשים והפעולות
עדיין לא מניחים לה לצאת ורק גורמים לו, לגוף השבור, "לעשות
דווקא" ולהשאיר אותה בפנים נעולה ללא תקווה עד שהיא או אחרון
האיברים יאמר נואש. ובמלחמה כמו במלחמה אין מנצחים.
היא זורמת וזורמת, מחלחלת לכל פינה חשוכה, זיכרון מחוק או
הרגשה דחוקה, והיא מגיעה אל הידיים, היא מרגישה מין פרץ, היא
רואה משהו, היא רואה את האור? היא מאיצה ומאיצה כאילו זה סימן
מאלוהים, או שמא מן הגוף, שבסופו של דבר רוצה לתת לה לצאת
ולהתפרץ החוצה [עוד אחד מן הקולות זה הוא] כדי שתשאיר אותו
לחיות ולהתכלות בלי כל המגבלות והפעולות הא-רצוניות שהיא גורמת
לו לעשות.
היא מגיעה אל קצות האצבעות ודוחפת חזק, חזק, חזק, היא מצליחה
להשתרבב קצת החוצה, היא רואה את האור, היא רואה את העולם, היא
אוהבת את מה שהיא רואה, היא לא מתכוונת לחזור פנימה אחרי שהיא
כבר שם, היא בחצי הדרך החוצה והיא לא מתכוונת לוותר עד שכל
כולה תהיה בחוץ, והיא תהיה חופשייה, והוא יהיה חופשי.

בדרך נס (רק על תקן אסון) רגשות האשם וההתחשבות, שאותם היא עוד
לא הצליחה לכלות - אולי הם פשוט הצליחו להימנע ממנה עד עכשיו,
אולי העמידו פני הרוסים כדי שתפסח עליהם בדרכה אל החוץ שאליו
היא כה כמהה- רגשות האשם עוטפים אותה ומושכים אותה חזרה בכל
הכוח, ושם היא מתייאשת.