מקרה אמיתי שקרה לי בזמן שחיכתי לאוטובוס לבסיס בשעות הלילה
בתחנה שליד ביתי.
זה היה ביום שני בתאריך 9/5/05.

עמדתי בתחנה, השעה כבר 21:30, אני מחכה לאוטובוס בתחנה שליד
ביתי, אין ברירה בחזרה לבסיס.
נשענתי על עמוד, מנסה להחזיק את עיניי פקוחות, מצפה לאוטובוס
שיבוא כבר ואז אוכל לנמנם לי בנסיעה.
זוג צעיר יושב בספסל של התחנה. הם רבים באיפוק, בשקט, שלא
ישמעו אותם צועקים.
הסתכלתי עליהם ולא יכולתי שלא להיזכר בנו, במריבות שלנו...
מצד אחד אני שמחה שאין לי יותר את המריבות האלו, אך אם תהיה לי
הזדמנות אני אקח את כולן בחזרה.
21:42, הגנבתי שוב מבט לשעון.
"סליחה?" שמעתי קול גברי מאחורי.
"אפשר לשאול אותך שאלה?" הוסיף הבחור הצעיר.
"די, תפסיק לעשות לי פדיחות", אמרה חברתו הביישנית.
"לא זה בסדר, חופשי", השבתי בחיוך ומתוך נימוס.
"תגידי, כשמישהו מצא את אהבת חייו, והם יוצאים במשך שבעה
חודשים מופלאים, ואז זה נגמר. האם ייתכן שהמישהו הזה ישכח אותה
אחרי חודש?" הבחור שאל אותי וחברתו הורידה את ראשה במבוכה.
"לא! ברור שלא. אהבה לעולם לא נשכחת, לעולם!" השבתי במהרה בלי
להסס ולו לשניה.
"את רואה!" הוא אמר לחברתו וחייך בהתלהבות, לאחר כמה דקות
ששוחחתי עם שניהם הבנתי ש...
הם יצאו ביחד לתקופה של שבעה חודשים ואז נפרדו. מאז הפרידה
שלהם עבר כבר חודש והבחור הגיע מירושלים לעירה (דימונה) בכדי
לנסות לשכנע אותה שתחזור אליו ושהוא אוהב אותה עדיין ואפילו
יותר, אך הבחורה לעומתו אומרת כי מההתחלה הרגישה שהם שונים וכי
עם הזמן היא התרגלה אליו ואהבה אותו אך לא כמו שהוא מרגיש
כלפיה.
"במה? במה אנחנו לא מתאימים? במה?" שאל אותה הבחור בטון גבוה
אך מהסס ומבולבל.
"אנ'לא יודעת במה, אבל כך אני מרגישה", השיבה חברתו תוך כדי
שהיא מתבוננת לתוך עיניו מבלי להסס או להירתע.
"תראה. אתה מעדיף שהיא תהיה איתך כשהיא מרגישה לא שלמה ושהיא
לא נותנת את כל כולה לך ואז כשהיא כבר לא תוכל לסבול את ההרגשה
הזאת זה יתפרץ בכעס וייגמר בכאב שאולי לא תוכל להתגבר עליו?"
שאלתי את הבחור הצעיר.
חברתו הרימה את ראשה במהרה והסתכלה אליי בהתפעלות. היא הייתה
מופתעת. עיניי נפגשו עם שלה וראיתי שדמעות עלו בעיניה, היא
חייכה, מין חצי חיוך כזה והורידה את ראשה שוב.
"האוטובוס שלך הגיע", הבחורה אמרה לחברה.
הוא נעמד ועלה לאוטובוס, בלי חיבוק או נשיקה. כשהאוטובוס החל
לנסוע הוא הסתובב והתבונן בה. שתינו עמדנו בתחנה, מתבוננות על
הבחור נעלם עם האוטובוס.
"איך קוראים לך?" היא שאלה אותי בעודה מסתכלת על האוטובוס
מתרחק.
"אורית", השבתי בשקט.
היא הסתובבה אליי, ראיתי שעיניה אדומות.
"אורית... תודה!
אני חושבת שבזכותך הוא הבין סוף סוף מה אני מרגישה, אני לא
יודעת איך להודות לך", היא אמרה לי בקול חנוק וחיבקה אותי.
חיבקתי אותה בחזרה ולאט לאט הרגשתי את ידיה לוחצות עליי
בחוזקה, מוחצות אותי, לפתע שמעתי קול בכי, בכי חרישי.
הרגשתי שהוקל לה, הרגשתי שהייתי לה לנחמה, לעזרה.
היא שיחררה את ידיה ממני, התבוננה לתוך עיניי וחייכה, הסתובבה
והחלה ללכת לעבר הרחוב שממול.
התבוננתי בה, מתהלכת לה, מתרחקת לאט לאט, עודני מופתעת ממה
שקרה. היא נעצרה, עמדה במקומה. לפתע היא הסתובבה לכיווני ואמרה
"אני בחיים לא אשכח אותך, אורית, שוב תודה לך!" ואז היא
הסתובבה שוב ונעלמה באופק.
נשארתי לבד בתחנה, עומדת ומחייכת, מתבוננת עדיין לאותו מקום
שבו היא כבר נעלמה מעיניי. פתאום זה הכה בי, הבנתי לפתע שלא
אני זאת שעזרה לה,
לא אני זאת שניחמה אותה,
היא...
היא זאת שגרמה לי להקלה, להבנה.

באותו הרגע השתחררתי מהאובססיה שלי אלייך,
השתחררתי מכל סימני השאלה שהשארת בי,
הבנתי סוף כל סוף שדרכינו נפרדו,
שכל אחד פנה לכיוונו.

עכשיו יש לי ממך רק זיכרונות, טובים ורעים,
אני לוקחת ממך הרבה דברים והרבה לקחים שלמדתי,
אני לא שומרת טינה,
ואני לא אשקר לעצמי ואומר שאני שונאת אותך,
אני תמיד אתגעגע,
ואני תמיד מאחלת לך טוב ורק אושר,
באמת,
זה לא משנה את העובדה שאני תמיד אזכור אותך ושאני תמיד אוהב
אותך ולא משנה מה יהיה, ישנו מקום בליבי ששייך רק לך,
אני שחררתי אותך.

                                         אור "טין בין" כהן.