כל יום אני בולעת אותך,
ואתה נספג בתוכי,
כאילו היית מוזיקה
והצלילים הרכים שלך חופנים אותי מן האדמה.
אני מפקדת על כל גרגר אבק בחדר המת הזה
ואתה נשמע בקולי,
נושר למיטה,
מתגלגל אל הרצפה,
נמתח בכח אל תוך שואב האבק שלי.

הצלילים ביננו מתרחקים,
יורדים,
מתפרקים אקורד אחר אקורד,
תו אחר תו,
סיבים של אויר בשליטתי הנצחית.
אנחנו עושים אהבה על פסנתר
מתנשפת,
קורסת, מזיעה על משטח העץ
ואחרון הצלילים נותר מהדהד בחלל החדר.
היית פורט בי כמו על גיטרה,
אבל אני רציתי פסנתר.

חלומות מתגשמים אל מול עינייך
הבית הישן חרוט כל כך בזכרונך
כקומבינציה המושלמת בין בתולין ואבק.
ואתה לא תחזור יותר,
זאת אני יודעת,
אף כדי לקחתם חזרה אלייך,
אף לא כדי לנקות את שאריותיי מן הפסנתר הקודר.
הכית בו
וכעת אינני יודעת יותר ולו סונטה בודדה לצרוח עימה את מה שבוער
בי אל מחוץ לחלון,
רוצה להאמין שאתה שם, שומע.
אתמול מסרתי את עצמי לקלידי העץ תמורתך
והיום פשטתי את רגלי כדי לזכות בהספדך הקריר.

תו אחר תו,
אקורד אחר אקורד,
מפרקת את עצמי,
צורחת,
גומרת,
אין עוד כנף עץ שתתמוך בי,
אין שואב אבק,
רק רצפה קרה
ומתוכה חיוכך קורן אלי,
מהתל בי,
דופק אותי,
שוכח אותי שוב.