היית כל כך נאיבית ,
אנשים סביבך היו מרגישים כל כך קודרים וקטנים לצידך ,
היית כל כך אופטימית ,
אני זוכרת את הדרך שבה היית צוחקת על כל בעיה ועל כל דבר
ולבסוף אומרת "לא נורא , זה קורה".

כולם שאבו ממך כח ,
כולם רצו לחוות קצת משמחתך ,
להיות פיסה קטנה מהשמיים שלך ,
להבין מה מתחולל בראשך.

לא ידעת שום כאב ,
לא הייתה קיימת מילה כזאת בשבילך ,
ופתאום כשלא ציפית לזה ,
כשלא היית מוגנת ,
זה הגיע ,
הכאב עטף אותך במהרה ,
הרס את עולמך בשניה ,
מחק את כל מה שהיה .

הכל התחיל כשנתת לאהבה להיכנס לחייך ,
להגיע לדבר הכי תמים שלך ,
לדבר הכי חלש שבך ,
ללב שלך.

אהבה ,
האהבה היא זאת שלקחת את תמימותך ,
את האור שבענייך ,
את חיוכך וצחוקך ,
את כל האופטימיות שהייתה בך ,
את כל מה שהיית ,
כל מה שאנשים ראו בך ,
כל מה שהאמנת בו ,
הכל נעלם לו .

כשלקחת את "היד המדמת מהחתחים והפצעים" ,
כשאחזת בה וניסת להצילה ,
להילחם בשבילה ,
לבסוף איבדת את דרכך ואת דרכה.
עכשיו את לבד ,
מחפשת עקבות ושרידים של מה שהיית ,
מחפשת "יד" בריאה שתרים אותך מהאדמה ,
נשארת מגששת באפלה.

עכשיו את חלשה ,
מנסה לשנות את מה שכבר נעשה ,
אך את יודעת שאינך יכולה ,
כי את כבר לא תמימה ,
את שונה .

אז את צועדת בדרך חדשה ,
מנסה למצוא מקום כדי להתחיל מהתחלה ,
מקום שבו תימצאי גאולה ,
ומה איתה?
מה עם "היד שהייתה פצועה"?
האם היא מצאה גאולה?
האם היא מצאה דרך חדשה?
תחפשי אותה ,
אולי היא תחזיר לך את מה שאבד ,
אולי היא כל מה שאת צריכה כדי לא להישאר לבד ,
חפשי אותה ,
גם היא לבד.