"לב אמיץ."
חיוך.
נשיקה על הלחי. סומק קל. מבט מבוייש. מאושר.
"היי... אמממ... אתה רוצה שנשב קצת?"
מבט מופתע. רוצה. הנהון.
מתיישבים על המדרגות. מבט לשמיים. כמו פעם -
"זה כמו פעם..."
"אני זוכר..."
"מה קרה בעצם?"
הנוסטלגיה מאירה את עיניו.
"את בגדת בי."
מבט עצוב. מבין.
"לא התכוונתי."
הוא יודע.
"כן, אני יודע. אבל..."
שיוציא את זה החוצה.
"אבל מה? דבר איתי..."
מבט כואב.
"בתקופה הכי קשה שלי... כשהייתי צריך אותך יותר מהכל... את
היית האחת שרציתי שתהיה לצידי... ואת הלכת... לא היית פה...
כלומר, היית... אבל לא לידי..."
"אני מצטערת... התרחקנו... וכבר לא ידעתי איך לגשת אליך..."
"אל תסבירי. עדיף ככה."
"אתה יודע... אני אהבתי אותך אז... נפגעתי קצת... באמת רציתי
לעזור לך... ראיתי עליך שאתה עובר תקופה לא קלה... בכל בוקר
הסתכלתי על המבט שלך... הוא תמיד היה כבוי... כשהבטת בי פתאום
הוא נדלק... אבל רק לשנייה... לא ידעתי איך להסתכל על זה...
סימן? בקשה לעזרה? סתם חיזיון תעתועים?"
"אני רציתי אותך לצידי... לא מרחוק. אף פעם לא אמרת לי."
"לא חשבתי..."
"מה?"
"שתאהב אותי..."
"אני אהבתי אותך... עדיין..."
אושר נוסטלגי.
"עדיין אוהב...?"
"לנצח... זוכרת?"
"לעולם לא אשכח..."
מבט אל ידה. לוקח אותה. מבט אל תוך עיניה.
"לעולם לא אעזוב אותך יותר."
"אני אוהבת אותך."
דמעה בזווית העין. היא מנגבת אותה בעדינות.
"אני אוהב אותך."
נשיקה בלחי.
"אתה יכול לחבק אותי?"
"חשבתי שלעולם לא תבקשי..."
קם. מושיט לה יד. היא קמה בעקבותיו. מחבקת אותו. הוא אוחז
אותה. ישמור עליה.
ארוך. החיבוק. אוהב. לא נגמר. לא רוצים שייגמר.
ובסוף,
"לילה טוב"
בחיוך.
"לילה טוב לב אמיץ שלי..."
הולכת לעבר הדלת. נשיקה באוויר.
תופס אותה. מקרב אל לבו. לעולם לא תברח.
הדלת נסגרת.
הולך הביתה. מאושר. יודע שהיא אוהבת אותו.
נשענת על הדלת. מאושרת. יודעת שהוא אוהב אותה.
מחשבה אחרונה לפני שינה.
היא.
הוא.
חיוך. |
