הרבה זמן לא כתבתי, לא קראתי, לא חייתי... מצאתי עבודה
בקניון.
החיים האלה מובילים לשום מקום! הגעתי למסקנה לא כי אני עצובה
וזרקו אותי, לא, לא כי יש בי כעס, לא כי אני מכוערת או טיפשה,
בדיוק להפך... העולם הזה מדכא... אותי, את האנשים המבוגרים
יותר, את הכשרון שאין בי.

אין משמעות לכל החרא הזה, בסוף נמות, בסוף הצלקות מחתיכת
הורידים הישנה הנהוגה מגיל העשרה יעלמו, וכל הזיכרונות מהנשיקה
הראשונה ישכחו...
נאכל ונשתה ונזדיין כמו שאף פעם לא היינו, זה נמאס לגמרי.
ההתרגשות המטופשת הזו שאי אפשר לחיות בלעדיה, הבדידות, הצער,
השכול, היופי המתועב המשקר הזה, כמה שיש זה לא מספיק, צריך עוד
עוד ועוד כסף כסף כסף, עוד חולצה עוד שעון עוד טבעת שתעלה על
אצבע של מישהי ואז תרד. ומכחול שאני אצייר איתו את הקשקושים
הטיפשיים שלי שכולם כל כך נשבים בקסמם, עוד מילים כאלה שנשפכות
על כלום, זה מעייף, זה מטופש, זה בלתי נמנע.
לסחוט מהפרה את הטיפה האחרונה, ואז לשחוט אותה.
כמו מכונות יריה שלא פועלות, מחלידות עם הזמן, לעלות למדינה
זרה, אני לא יהודייה, להיזרק למרתפיה של התחנה המרכזית הישנה,
ויש כאלה...
אני מתאמצת לספק לכם את התשובה, שלא תקראו את כל זה ובסוף
תבינו שאין פה שום דמות ושום עלילה ואין שווי לדף הזה, שסתם
בזבזנו עוד כמה דקות מהחיים, כי זה לא משנה, יהיו עוד הרבה.
עוד פאב ועוד ריקוד ועוד ערב מול המכונות האלה, מכונות הירייה
החלודות.
בדידות שתאכל אותי עד העצמות, היא לא תכאיב, היא לא תשרוף, היא
איננה בכלל, רק בראשי הדפוק.
עוד חייל מת, פחות ילדה בתאונת דרכים, הם עולים לשמים, לאלוהים
שבראנו לנו, בתנ"ך היפה המקורי והשנון שכתבנו לא מזמן... עוד
כוכב אינסטנט וילדות בנות 12, עוד שיר, עוד פזמון, עוד לחן חדש
שיהדהד בראש כשאקום בבוקר ואשנא את זה כל כך...
עוד אחת שתבכה על המפגר שעזב אותה. לא ללמוד מהחיים, רק להמשיך
לחיות אותם, עוד תל אביב עוד ילד בא לעולם, ערבי פצוע, ילד
מתבגר מאוהב...
אני לא בוכה יותר, אני רוצה למות, לא אכפת לי מזה, לא אכפת
מכלום...
עוד מאמר ייכתב, עוד ניסיון אחד לחיות נכון, הכל לחינם ורק עצם
המחשבה מעייפת אותי...

שעה 00:33 בדיוק,
מחר לקום לשבת חדשה, אני מקווה שמשהו ישתנה בי עד אז.
אתפלל אליו, לאלוהים שבראתי לי.